|
|
עמוד:15
במקום מבוא 15 לבעלי עסקים בחוף וכו' — חופי הים אינם "של" תל אביב . ספציפית, הם אינם "מרחב ליברלי" או "מרחב חילוני", כפי שאינם "מרחב דתי" . הם משאב ציבורי שאת השימוש בו ואת הגישה אליו יש לחלק באופן הוגן בין כלל אזרחי המדינה . אף על פי כן ברור שקיומה של עוינות נרחבת נגד החרדים אינו מצדיק הימנעות מוחלטת מביקורת עליהם ואינו מעניק להם פטור גורף מהתחשבות מצידם בביקורת זו . על המבקרים לוודא, ככל שהם יכולים, שהטיעונים שלהם — במישור המוסרי או הפרגמטי — הם כנים, ועל החרדים להקשיב לטיעונים אלה ולשקול אותם ברצינות, אלא אם יש להם בסיס ענייני לחשוב שהם נובעים ממוטיבציה פסולה . אני תקווה שהדברים שאני מפתח במאמר זה אינם נובעים ממוטיבציה כזאת כי אם מדאגה כנה לחברה בישראל, ובכלל זה לחברה החרדית, ומאכפתיות לכמה היבטים לא מוסריים בהתנהלותה של חברה זו . מה נתפס כבעייתי בחברה החרדית הישראלית וביחסים שבינה לבין המדינה ( או בינה לבין 6 אני מציע להבחין כאן האזרחים הלא-חרדים ) ? בין שני סוגי טענות . לפי הסוג הראשון, אורח החיים החרדי מזיק, או מאיים להזיק, לאזרחים כולם, ובמובן הזה הוא משפיע על "המרחב הציבורי" . הטענה המרכזית בהקשר זה היא במישור הכלכלי . אם לא יהיה פיחות ממשי במספר הילדים הממוצע בציבור החרדי ( 6 . 6 ילדים לאישה נכון לשנת 2021 ) ואם לא תתחולל צמיחה ממשית בהשתלבות החרדית בשוק העבודה, יש לצפות בתוך עשרים-שלושים שנים להידרדרות רבתי ברמת השירותים שהמדינה תוכל לספק לאזרחיה ( ראו במאמר של עמיחי כהן ) . הטענה נגד החרדים אפוא היא שאורח החיים שלהם — שיעור ילודה גבוה, מחד גיסא, ופריון עבודה נמוך, מאידך גיסא — הולכים ומדרדרים את המדינה כולה מבחינה 6 אורית קמיר ( במאמרה בקובץ זה ) מזהירה בצדק מפני התייחסות לחרדים כקבוצה הומוגנית . ועם זאת, מבחינת המאפיינים המעניינים אותי במאמרי שלי — החשיבות המיוחסת לתלמוד תורה, ההתנגדות ללימודי חול ( לגברים ) , ההשתתפות המוגבלת בשוק העבודה, העמדות כלפי דמוקרטיה, וכן הלאה — ההבדלים בין תתי – הקבוצות החרדיות אינם משמעותיים . א . האתגר החרדי
|
|