|
|
עמוד:12
12 חגי איתן חום ואפור . פה ושם איים נוצצים של שלג וקרח נאחזים בקרקע . הטמפרטורות כאן נעות בין מינוס 20 לפנות בוקר לפלוס 20 בשתיים בצוהריים . לימיני גל-עד מעוטר בדגלי תפילה טיבטיים המתבדרים ברוח בשלל צבעים . אני מתכופף, קוטף מהאדמה שתי אבנים תאומות וניגש . את הראשונה אני מניח בעדינות על ראש הגל, תרומתי הצנועה ; מניח ולוחש מנטרה יפה שפגשתי לפני כמה ימים על אם הדרך : "אום מאני פאדמה אום" . ומוסיף : "העושה שלום במרומיו, הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו, על כווולנו" . את השנייה אני טומן בכיס האחורי של תיק הגב - למזכרת - ומייד לוקח כמה צעדים לאחור, אולי מפאת קדושת המקום . כמה מטרים לפניי, מעט לשמאלי, ממתין לי השביל הצר המוביל מטה . מדרון חלקלק . רוח קרירה נושבת בעוז על פניי . מסתובב לי הראש . אני מעיף מבט אחרון לאחור, סוקר את כברת הדרך שעברתי עד הלום . דמעה זולגת מעיניי הימנית, מפלסת את דרכה במורד הלחי המאובקת . אני מסדיר נשימה, נכנס למצב של השהייה שלווה, סופג לקרבי את יפי הנוף . הימליה . מלפניי ומאחוריי ומכל צדדיי . עוף דורס דואה על גבי הרוח . עליי להמשיך הלאה, להגיע למנאנג לפני רדת החשיכה . בכל זאת אני מרשה לעצמי למתוח עוד טיפ- טיפה את הרגע : לא כל יום אחד כמוני מביא את עצמו למעבר ההרים הגבוה בתבל . אי-שם בשעה עשר אני מבחין בשבע נקודות שחורות על רקע לבן . טור של מטפסי הרים בדרכם לעבר אחת הפסגות של האנאפורנה . לא משנה כמה רחוק או גבוה תגיע, תמיד יהיו כאלה שיגיעו קצת יותר גבוה ממך . זה לא גורע כהוא זה מתחושת ההתעלות וההישג, זה רק מכניס לפרופורציות . תמיד יש לאן להתקדם, לאן לשאוף . עיניי נפקחות . היינו כחולמים . עכשיו אני כאן, בחדר העבודה שאלתרתי לי במרפסת . על המדף מאחוריי מונחת האבן ההיא, לצד שלל אבנים שאספתי עם הזמן מפה ומשם . יש לי הרגשה שבזה הרגע היא מביטה בי ומחייכת לעצמה . אין לי מושג מה אעשה מחר . שנים שאני מדחיק את המחשבות על היום
|
|