הסיפור הישראלי של הצורות

עמוד:13

הסיפור הישראלי של הצורות 13 מבקר האמנות של עיתון הארץ ולימים מנהל מוזאון תל אביב, ייחס את שפתו האסתטית למהלך היסטורי שבו "עם החוזר אל אדמתו, חוזר גם אל סביבתו הגאוגרפית" . את עוצמתו האמנותית של הפסל ייחס לכישורים של יוצרו ולעמדתו, והוא כתב עליהם בין היתר : הפסל של נמרוד הוא קומפוזיציה מלאת ענין . ביחוד מתוך שיוצרו לא נתן לשכנע את עצמו על ידי מוסכמות כל שהן . ההתרחקות מן הקונבנציה והשאיבה מן ההשראה העצמית הן מעלותיה הראשיות של יצירה זו . ( בתוך : אוחנה ,2008 עמ' 102 . ) ארשה לעצמי להניח כי בין המבקרים הרבים שפקדו את התערוכה היה גם סנדלר תל – אביבי אחד, שנולד בהולנד לפליטים יהודים מפולין והיגר משם לישראל . חודשים אחדים לאחר שנחשף אל הפסל במבוֹאה של תאטרון הבימה, ניגש אותו אדם לרשם החברות והקים חברה ושמה נימרוד בע"מ . שש המניות של החברה חולקו כך : ארבע לארבעת האחים, אחת לאביהם, ואחת חולקה בין שתי האחיות . האיש — יוסף רוזנבליט — ואֶחיו המשיכו לייצר ולתקן נעליים כמו שעשה אבי המשפחה בהולנד וכמו שעשה סָבָם בגליציה . הם יצרו ועבדו בתל אביב מיום שהגיעו אליה ב – ,1935 וכמאמרו של גמזו לעיל, לצד עשיית הפרנסה בארצם החדשה ביקשו גם לחזור לסביבתם הגאוגרפית . את כפות רגליו של הפסל נמרוד לא יכול היה רוזנבליט לראות, שכן דנציגר בחר לקטוע את הדמות, 95 סנטימטרים גובהה, מברכיה ומטה . מבחינתו של רוזנבליט, הכול היה פתוח . תעשיית הנעליים היתה בחיתוליה, הצורות המקומיות ועמן הסגנון שיאפיין אותן חיכו לידיים עובדות ולמוח יצירתי, ולרוזנבליט — ששינה את שמו לבן ארצי — היה מזה ומזה . מסענו האנתרופולוגי בעקבות הסנדל מתחיל בנקודה הזו, כאשר יוסף ( רוזנבליט ) בן ארצי, שהכול קראו לו "ארצי", ארגן מחדש את העסק המשפחתי בשם נימרוד ( הוא כתב את השם באות יו"ד ) . אחר כך נעקוב אחר היוזמה שלו ותוצאותיה החומריות, ומשם אל קורותיו

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא