|
|
עמוד:13
מחשבה בפתח | 13 כשזחל על הרצפה סמוך לארון הספרים, וזהב האותיות החקוקות על כריכת העור הִכה את עיניו בתדהמה . כמו סבו, הכיר התינוק את היופי שאין לו כל פְּניוּת אליו, וזיהה את המונומנטליות האדישה שלו בחדר שהונח בו בארון הספרים . במעמד אפיפני זה גילה את אור האותיות שהוא אור חוזר מיסוד הבריאה כשֶׁכּינה אותו ׳כעצם השמים לטוהר׳, כלומר כאור האלוהוּת של ׳לבנת הספיר׳ שהתגלתה למשה 1 ולזקנים במתן התורה . האדישות האיקונית הזוהרת הזאת היא שעומדת בבסיס יופיים של סיפורי עגנון ב קורות בתינו , אשר לשונם שקולה בקצב של דיבור שנשמע תמיד כאילו הוא חותר אל ׳לבנת ספיר׳, אל אותו שורש ארכאי שעגנון רומז אליו בסיפורו על הש״ס המפואר שהדפיס מענקיש . תיאורים אלה של ראשית שושלתית או ראשית ביוגרפית הם מעשה כתיבה שהוטל עליו איסור חמור של הצפה רגשית . הכותב נזהר מכל וידוי או דיווח על סערת נפש, גם כאשר הוא מספר על קץ שושלתו המשפחתית המפוארת . בכך עשה עגנון מעשה ראשונים בספרות העברית החדשה השונה מכל מה שעשו לפניו, למשל מ״י ברדיצ׳בסקי, ח״נ ביאליק וי״ח ברנר, שהיו סופרים שכל כתיבתם הייתה דיבור בלתי נפסק של הרגש על אודות עצמו . אצל עגנון ׳רק אלוהים יודע מה בלבב גיבוריו׳ – כאותה מטבע לשון רצ׳יטטיבית ב׳סיפור פשוט׳ . מעל הכול טבוע יופיו של הספר קורות בתינו בַּחשכה האפלולית של ימי- הביניים, ימי הראשית של שבטו . הארכיטקטורה הסיפורית של פרקי הספר הזה מציבה בפני קוראיו חללי דיבור שקולותיהם מושמעים מתוך האפלולית הזאת, והם כ׳מפתים׳ את ׳האוזן הרואה׳ לצאת מן האור של ההווה שהיא שטופה בו ולהיכנס לתוך כתמי השחור של ההיסטוריה, שהמספר שחזר בטיפות הדיו של הקסת הניצבת מולו . עגנון העמיד בפרקי הספר דיפטיכונים וטריפטיכונים של חיתוכי עץ שחורים הניבטים זה אל זה כמו באדריכלות ימי-ביניימית . טרקליניו הם כמסדרונות שנמתחים מאשכנז לארץ-ישראל, משם לאיטליה ומשם לפולין הסמוכה לימי ילדותו, וחדריהם כחללים המהבהבים לרגע ושבים לחשכתם ההיסטורית . כתיבתו זו של עגנון ב קורות בתינו היא טקסט שירי, טִקסי וחגיגי הקרוב ביותר למה שאנו מתוודעים אליו בדיבורו הפילוסופי של הסופר המשורר והמסאי היפני ג׳וּנְאיצ׳ירו טניזַקי ( 1965 - 1986 ) במסה הידועה שלו ב׳שבח הצללים׳ על כוח המשיכה של 2 ההַחשָׁכה ושל כתמי השחור בציור ובארכיטקטורה היפניים . 1 שמות כד, ט - י : וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל . וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר . 2 ג׳וּנְאִיצִ׳ירו טניזַקי, בשבח הצללים ( תרגום : דורון כהן ) , תל-אביב : אסיה, 2012 . אף כי טניזקי מציין טכניקה זו כפרקטיקה של שימוש בצללים, אין לתיאוריו כל מגע עם השימוש המוכר בהצללות בציור המערבי לשם יצירת נפח נטורליסטי . למעשה הוא מדבר על משטחים אפלים
|
|