|
עמוד:12
12 | מוות דיאלוגי מאחור, כי הלכתי לאט אחריו . כשנכנס הרופא לחדר, הוא אמר משהו שאני לא זוכר, הסתכל בשעון וניתק את המוניטור לעינינו . אחותי ובעלה, אליאב ובן-הזוג של אימי עמדו מסביבה ובכו . ישבתי מולם והתבוננתי בהם, די מופתע ממה שקרה . רק בדרך לסבתא בכיתי, אולי כי תיארתי לעצמי איך תיראה פרידתה מבתה היחידה ואולי כי סוף סוף הבנתי מה קרה . רסיסי זיכרון זה, שאינו שלם, ליוו אותי כמעט עשר שנים עד שהחלטתי לכתוב ספר זה . במבט לאחור, נראה לי שבפעם הראשונה שבה התגלה הסרטן בגופה של אימי, היא הייתה פחות בודדה, כי הסובבים אותה בכו איתה והצדיקו את אבלה למרות כעסי על תגובתם, ואילו בתקופת מחלתה השנייה, שדמתה להפקת ענק, בה ליהטטנו לעיניה ולעיניו של המוות בתקוותינו חסרות השחר, דנּוּאותה לבדידות . אימא הייתה מפוחדת ומדוכאת ולא יכלה להיחלץ מן הפחד והדיכאון, כי מסביבה היו חומות של שתיקה ושקר, שהן גם חומות של פחד, אהבה, ניסיון להגן, אפילו להציל . אלו היו חומות שמצידן האחד שכבה אימא – חולה ובודדה, רועדת מפחד – ומצידן האחר היינו אנחנו : בריאים, אוהבים, מתכחשים למוות, אם כי גם אנחנו רעדנו מפחד . מאותו רעד, וכן מהחוויות הכואבות של חודשי הליווי שלי את אימי אל מותה, נולד הרצון לכתוב את הספר הזה, ויותר מכך, נולדה בי הסקרנות להכיר מקרוב את המוות . בעבודת המוסמך שכתבתי על דור הסבים במשפחתי ניתן לזהות כמה צירי עומק, שאחד מהם מוליך ממות האב בחיי סבתי ואחותה אל מות ילדיהן . אז חקרתי את האופן שבו המוות – ובין השאר גם מות אימי – הופיע בחיי בני משפחתי, אך כמעט שלא כחלק מחיי . עברה עוד שנה מאז סיום לימודי התואר השני, עד שהצלחתי, מתוך תחושה של דחיפות ושל צורך רוחני ותודעתי, לפרוע חוב ישן . במהלך כפול של התקרבות אל חוויות המוות שחוויתי במשפחתי ושל התרחקות המאפשרת נקיטת עמדה מחקרית כלפי המוות, התחלתי לכתוב דוקטורט, שבו ניסיתי לדובב את המוות כפי שלא יכולנו לעשות אז, כמשפחה שנדחקה כולה לעמדת פחד, שתיקה והשתקה בזמן מחלתה, גסיסתה ומותה של אימי . תוך כדי מחקרי נכנסתי בלי משים דרך דלת ההזזה ההיא, שעוד נפתחת ונסגרת בדימיוני מערב פטירתו של סבי ועד היום, ואולי עם השלמת כתיבת הספר סוף סוף תיפסק תנועתה . ספר זה אינו רק ספר על דיאלוג ; הוא גם פרי הדיאלוג שלי עם הרבה מאוד אנשים לאורך חיי בכלל ובשנים האחרונות בפרט . המסע אל כתיבתו ראשיתו, כמו כל ראשית, בבית שגדלתי בו, ואת תודתי אני חב קודם כול למשפחתי, שעיצבה את מי שאני היום ובמידה רבה את המחשבות והרגשות המשוקעים בספר הזה . תודה מיוחדת לסבתי, אסתר קונן, שבימים אלו אני מלווה אותה בשלבים האחרונים של חייה ולומד ממנה יום יום על החיים, ובמיוחד על אהבה והכרת הטוב .
|

|