|
|
עמוד:14
בשנת תשפ"ד שמחת תורה הפכה ליום הנורא . בשעת לילה מאוחרת, בעוד עוצמת ההלם עוצרת את הדמעות מלרדת, בעוד צווי 8 מגיעים אל בני ביתי, החלטתי לכתוב את "יומן הימים הנוראים" . כשאני מחפש מפלט לנפש, אני חוזר לכתוב . כתיבת ספר הוא מסע שיימשך ימים רבים . יהיו בו, כבכל מסע, התוועדויות, תעיות, מחשבות ייאוש [ . . . ] המגע הפנימי עם עצמך והדמויות שילוו אותך בדרכך - הם מיזוג של אנשים שהכרת מקרוב ואנשים שחלפו על פניך וחמקו מחייך, ויש אנשים משורש נשמתך, שמשום בלבולי השעה לא נגלו אליך כראוי ושקעו בתהום הנשייה . אך אל דאגה, במסע הזה, אם יאיר לך המזל פנים, יתגלו אליך מקצת האבדות הללו והעולם שלך ילך ויתרחב . 1 שלושת השבועות הראשונים של המלחמה הפכו למסע בין לוויות למפונים, בין ביקורי תנחומים לביקור חולים . הנפש התפוצצה לרסיסים והפנים נותרו חתומות . הושטתי יד לזולת וחיפשתי כתף למשען . הינה רסיסים של מחשבות חינוכיות, שמקורן אינו בארון הספרים, כי אם ביומן מסע אישי ובמפגשים פנים אל פנים . א . התבוננתי בהם מן הצד . אולם חדר האוכל של אחד מבתי המלון שבהם השתכנו מפונים מיישובי הדרום בהופעה של אומן מוכר . נערים ונערות שרים במלוא הגרון . אף שבוי עדיין לא חזר . בכל יום נתלה במרכז הלובי של המלון לוח הלוויות היומי . ידעתי, בסבירות גבוהה, חלק מהם איבדו אב או אם, סב או סבתא, אח או אחות . וגם אם בני משפחתם הקרובה נותרו בחיים, בוודאי יש להם חברים וחברות שנרצחו או נפלו בשבי . ואף על פי כן, הם 1 . אהרון אפלפלד ( 2013 ) , אבי ואמי , כנרת זמורה דביר, עמ' 6 . יומן הימים הנוראים 14
|
|