|
|
עמוד:12
החוט המשולש 12 והטקסטים התיאולוגיים מכילים כל כך הרבה דברים שונים ומגוונים, ולא פעם גם סותרים . היא בעייתית קודם כול משום שגם אנשים דתיים הם בני אדם ככל בני האדם, וממילא גם אצלם ההוויה — או אם תרצו, הסוציולוגיה — מעצבת את האידיאולוגיה . נכון שבחברה הדתית ניתן משקל רב יותר לטקסטים ולהוראות מנהיגים מאשר בחברה החילונית, אבל עובדה זו עצמה היא חלק מהאופי הסוציולוגי של החברה, לא רק מהאידיאולוגיה שלה . ובכל מקרה, גם בחברה דתית הטקסטים והמנהיגים אינם חזות הכול . לעתים קרובות הם אפילו לא המרכיב העיקרי . בהקשר של הציונות הדתית, אני מבקש אפוא להדגיש כבר בשלב זה שני נתונים סוציולוגיים מרכזיים, שמשפיעים על כל ההיסטוריה שלה : 1 . הנפש הציונית-דתית בנויה על משיכה סימולטנית לשלושה קוטבי זהות, שלכל אחד מהם משיכה רומנטית-אידיאולוגית משלו : הקוטב הדתי, הקוטב הלאומי, וברוב המקרים גם הקוטב האוניברסלי-ליברלי, כפי שכתב גם הרב קוק בטקסט שהבאתי כמוטו לספר . היות שכך, התרכובת הנפשית והאידיאולוגית של הציונות הדתית מורכבת ומסובכת יותר מבכל מגזר אחר, שמספר קוטבי הזהות שלו מצומצם יותר ( אצל החרדים — רק הקוטב הדתי, ואצל החילונים — מתח בין הלאומי לאוניברסלי ) . 2 . הכרתה הפנימית העמוקה של הציונות הדתית, שהיא מורכבת וכוללנית יותר מכל המגזרים היהודיים והישראליים האחרים, הביאה רבים מבניה למחשבה שהיא ראויה יותר מאחרים להנהיג את המפעל הציוני, ולכל הפחות להיות שותפה בולטת בהנהגתו . הרי החילונים אינם רגישים כמותה לקוטב היהודי-מסורתי, שהוא זה שבכלל החזיק את הכמיהה לציון במשך 2,000 שנות גלות, והחרדים בוודאי אינם רגישים כמותה לקוטב הלאומי ולקוטב האוניברסלי . לכך נוספה גם הידיעה מעוררת הגאווה, שהרגש הדתי הוא שהזין את הגעגועים לציון במשך שנות הגלות . הפער
|
|