מבוא

עמוד:13

13 כשכאב הופך לאהבה אליו מתאפשרות באמצעות ידיעה מיוחדת על אודות הסיבה הראשונה ; ידיעה שאין להשיג באמצעות ההתנסות בעולם הברוא, אלא באמצעות יציאה מגבולות העצמי ( 40 : 2016 Afterman ) . פעולות גרימת כאב לעצמי אפשרו שינוי או הרס של תכונות מהותיות בעצמי, ובכך אפשרו גם חריגה או שחרור של העצמי מגבולותיו כאובייקט בעל הכרה, גם אם באופן חלקי, מוגבל ולזמן קצר . פעולות אלה יצרו חוסר התאמה בין חוויית הקיום הפיזי על מאפייניה לבין חוויית הקיום האפיסטמי . אלמלא כן, לא היה מתאפשר ההישג האפיסטמי של אהבה לאל, שאינו ניתן לאובייקטיפיקציה . היות במצב של כאב גורר שינוי או הרס של העצמי או של חלקים מהותיים בו . העצמי מאבד מבחינות מסוימות את קיומו כאובייקט בעולם . בהמשך לכך, ניתן לקשור בין משמעות מצבו הקיומי של העצמי כשהוא נתון בכאב לבין משמעותו של מצב קיומי זה בהקשר הנוצרי, אשר היא, לטענתי, החיקוי של האל . זאת בשל עצם ההתנסות ביציאה מהעצמי ובהיות לא-אובייקט, כמו האל, מושא האהבה של העצמי . אך טרם לדיון בטיעונים אלה, יש להציג את היחס שבין כאב לבין אהבה . אראה שקיים יחס של הלימה בין מידת הכאב לבין מידת האהבה ; שלמידת הכאב שגרמו האסקטים לעצמם היתה משמעות ; ושהם ביקשו לגרום לעצמם כאב במידה מסוימת, נכונה, כביטוי למידה הנכונה של אהבה לאל, מידת הדם . זאת, ללא תלות בכמות הדם שנשפך, במספר טיפות הדם, בצורתן או בצבען . החשיפה של הדם עצמו היא המידה הנכונה . פיתוח הנושאים האמורים לא חף מהתייחסות לספרות הפילוסופית הקיימת, כמו גם מניתוח של התופעה הדתית האמורה באמצעות סדרה של שאלות פילוסופיות שאינן נדונות בהקשר דומה במחקרים קיימים . הניתוח הפנומנולוגי מספק הזדמנות להביט במקרי בוחן המתארים פעולות גרימת כאב ולעמוד על האופן שבו השפיעו פעולות אלה על הכרתם של אלה החווים כאב . הניתוח מאפשר גם לחלץ, מתוך מקורות שבהם תועדו מקרים של

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא