|
|
עמוד:10
10 רוני נאור-חפרי העצמי - כאובייקט בעל הכרה שלה גבולות אפיסטמיים מסוימים - המבקש לבטא אהבה לאל, שאינו אובייקט . גם טרם מענה עליהן, שאלות אלה מציגות את פעולות הכאב כבעלות פוטנציאל לערעור על קיומו של העצמי ובו זמנית מצביעות על חשיבותו של הניתוח הפילוסופי את התופעה הדתית האמורה . חשיבותו של הניתוח גם במתן מענה על שאלות מסוג זה וגם בעמידה על כמה מהסיבות הפנומנולוגיות והאפיסטמולוגיות שהובילו אסקטים לגרום לעצמם כאב . בהינתן מגוון עצום של שיטות גרימת כאב לעצמי והשוני בין מי שגרמו כאב לעצמם, יהיה זה טיפשי, כפי שטען אריאל גליקליך, לצמצם את ההסברים לתופעה לסיבה אחת או שתיים ( Glucklich 80 : 2001 ) . אך חיבור זה אינו ממוקד בסיבות שעשויות היו להיות לפעולות גרימת הכאב, אלא בשינוי שאפשרו פעולות אלה ובאופן בו שינוי זה אׅ פשר ביטוי אהבה לאל . הניתוח המוצג בחיבור זה מהדהד גם שאלות עתיקות יותר מתחום האפיסטמולוגיה והפילוסופיה של הדת ; אלה שאלות שמקורן באחד החיבורים הראשונים שנכתבו על פילוסופיית הדת הנוצרית ואחד החשובים שבהם, וידויים של אוגוסטינוס . בפרק האחד עשר דן אוגוסטינוס בקשר שבין האל הנצחי ושאינו ניתן לאובייקטיפיקציה לבין החלל והזמן . הדיון נסוב סביב הבריאה האלוהית, שדורשת חלל, וסביב ה"דיבור" האלוהי שדורש זמן : אבל כיצד עשית את השמים ואת הארץ ? ובאיזה כלי השתמשת למשימה כבירה שכזאת ? [ . . . ] אבל כיצד דיברת ? האם בדרך שבה בקע הקול מן הענן ואמר "זה בני האהוב" ( מתי 17 : 5 ) ? הקול הזה היה ואיננו ; הוא התחיל ונגמר . ההברות נשמעו וחלפו, השנייה אחרי הראשונה, השלישית אחרי השנייה וכן על-פי סדר עד האחרונה, ולאחריה דממה ( 2001 : 292 - 293 ) . בחפשו אחר תשובות פנה אוגוסטינוס אל הנפש פנימה, אל המיינד אשר בין מרכיביו גם כושרי ההכרה, ובכך הניח את התשתית לעמדה
|
|