|
|
עמוד:14
14 יקומים מקבילים בהן בדבקות ומדברים איתי בשפתם, בעיניהם, בלבם . שם אני מוצאת מרחב פתוח, הרפתקני וחקרני שגעגועי אינם זרים בו . שם אולי יימָצא לי מרגוע . בעולם שבחוץ אני מגושמת וממצמצת, נטולת חוש כיוון . בקהילה אני נטועה היטב במקומי, המוכר לי, לדמי ולעצמותי, מוגנת . כאן יש עדיין איזו רלוונטיות לידע הלקטי שלי, כאן יודעים מי אני . רוב ימי העבודה שלי עוברים עלי בקהילה או בבית . לא אגלה כמה ימים חולפים לפעמים עד שאני מחליפה בגדים, גם להסתרק לא דחוף לי, מכירים אותי כאן . מקומי שמור לי ואני כבר לא מיותרת . לקטות אינן אמורות להעסיק עצמן במספרים גדולים, בתמורות גלובליות, או אפילו במה שקורה מחוץ לתחומי השבט, לכן אתמקד בחקר שבטים ובועות . מרבית צורות החיים המתוארות כאן יסודן בהתנגדות, כולן בעלות חזון וכולן מציעות אלטרנטיבה לסגנון החיים המוכר . אני יוצאת לחקור את טיבו של המניע הזה : כיצד הוא מחבר בין אנשים ? כיצד ניתן לשמר אותו לאורך זמן ? האם יש קשר בינו לבין אהבה ומשמעות, ואם כן, מהו ? הקהילות הפוסט – קיבוציות מפוכחות . הן אינן רואות עצמן כביטוי מקומי של משנה אוניברסלית טוטלית לשינוי העולם . כיום הן צנועות בהרבה ובמקרים רבים גם גמישות ויציבות יותר . בעידן הזה שכבר התפצל לפיקסלים והתכווץ לג'יגה – בייטים, אחרי נפילת הקומוניזם, עליית חברת הצריכה והתפרקותן של אידיאולוגיות גדולות, ועם היחסיות המשטחת את הכול, מהפכות גדולות כבר אינן אופנתיות ואולי אף אינן אפשריות . ובכל זאת, אין שיעור
|
|