|
|
עמוד:11
בפתח הדלת 11 להציע, מלבד אולי למות בעד ארצנו כמו טרומפלדור שנטחן עד דק בכל שנה מחדש . אבל הייתי בת, אז אולי גם זה לא . הרגשתי מרומה . ניצלו את דחפי הלקטת המולדים שלי לקהילתיות, לסולידריות ולשיתוף פעולה, הלאימו אותם ומילאו בעופרת . במגרש שיחקו רק בנים שצעקו וירקו, ובהרקדות לא הצלחתי לזכור את הצעדים והבנות הקניטו אותי . הכול היה כבר בנוי ומובנה וגדוש ומוכתב ונטול שאלות, לא נותר לבני דורי דבר להגשים . לא עודדו אותנו לאקטיביזם, לא טיפחנו את חצר בית הספר ואת המבנה, לא שתלנו גינה, לא התנדבנו, לא שוחחו איתנו על סובלנות, על תמיכה במתקשים, על קבלת השונה או סתם על בעיות אקטואליות, רק ציונות ושואה . גודלנו כקיבוצניקים ללא קיבוץ, חדורי מטרה ללא מטרה, סרח עודף . בבוקר היו מכנסים אותנו בעמידה בטורים ברחבת בית הספר המרוצפת באריחי בטון אפור . עמוד נוח עמוד דום עמוד נוח . המורה להתעמלות עמד מדי בוקר על הבמה האפורה והיה עלינו לחזור על אותם שניים – שלושה תרגילי ידיים לקצב נהמותיו החד – הברתיות . לפעמים, בחגים או באירועים מיוחדים, שרנו את המנון בית הספר, "שיר החירות" ( יצחק שנהר ) : פנינו אל השמש העולה דרכנו שוב פונה מזרחה אנו צופים לקראת שעה גדולה זקוף הראש, נפשנו עוד לא שחה . ( . . . )
|
|