|
|
עמוד:12
] 12 [ חוכמת ל ב כשסיימתי לכתוב את הספר, גאה ומרוצה, הראיתי אותו לאימי . אימי הייתה הקוראת הראשונה, ולא פעם גם היחידה, של הספרים שכתבתי . תגובתה הפתיעה אותי . בעודה משבחת אותי על כתיבתי, התמלאו עיניה בדמעות . שנים רבות עברו עד שהבנתי מה בדיוק הכאיב לאימי בסיפור שכתבתי, אך זכרתי היטב את ההפתעה שהרגשתי מתגובתה . בספר הזה נהגתי באותה שיטה ישנה . קודם כול כתבתי את ראשי הפרקים, אחר כך סרטטתי את הכריכה הקדמית ואת גב הספר . אחרי כן כתבתי את תוכנית הספר ואת תקצירי הפרקים, ואלו היו פתוחים במחשב שלי יותר מעשור . עשור שבו ילדתי שלושה ילדים, סיימתי דוקטורט וטיפלתי בהורים רבים בקליניקה פרטית שפתחתי . יום אחד, חשבתי, אתפנה לכתוב את הספר . אך הכתיבה נדחתה מסיבות שונות . עומסי החיים, התחייבויות למחקר, חוסר ביטחון בכך שיש לי משהו מעניין להגיד, חשש מתגובה חברתית לא אוהדת ועוד סיבות שמשאירות ספרים רבים ״במגירה״ — כל אלה ״הקפיאו״ את תוכניתי . כשבערה בי הכתיבה, כתבתי פרקים יחידים, פרסמתי אותם כמאמרים, והם זכו לתגובה אוהדת . אולם תגובה אוהדת, משמחת ומרגיעה ככל שתהיה, לא הספיקה כדי לאזור את האומץ הדרוש לכתיבת ספר . רק כשנזכרתי בספר הראשון שכתבתי כילדה, על תהליך גידול הילד, ובתגובתה המכוננת של אימי, הבנתי . הבנתי שמגיל תשע ועד היום הספר הזה מחכה להיכתב, ושזה משהו שאני חייבת להשלים כדי לסגור את המעגל שהתחלתי — ויהיה אשר יהיה . עם הזמן, כשהתיישבתי לכתוב, הבנתי את ״הטעות״ בספר המקורי . בספר המקורי חשבתי שמה שחסר להורים הוא ידע על התפתחות תינוקות ועל התנאים המתאימים לגידולם . חשבתי שאם רק יקבלו את המידע הנחוץ, כמו שמקובל להבטיח במדריכים לגידול ילדים, מלאכת גידול הילדים תהיה קלה יותר ומספקת יותר . דמעותיה של אימי, שאותן הבנתי רק עשרות שנים מאוחר יותר, הבהירו לי עוד דבר-מה . מה שחסר להורים, מלבד הידע ההתפתחותי, הוא ידע והבנה על חוויות ההורות שלהם — לא רק על מה שהילד צריך וחווה . כלומר הבנה של מה בעצם קורה להורה בזמן שהוא נהיה הורה ובזמן שיש לו תינוק שבוכה בלילות ולא מצליח לישון . זו הייתה החתיכה החסרה בספר המקורי . לא הייתה בו מחשבה על מה שמרגישה אם נזופה, מלאת כוונות טובות, שלא יודעת איך לגדל תינוקת
|
|