|
|
עמוד:13
13 מבוא | חגי בועז עפרי אילני הבהירו לפחות את האופק הפוליטי . התחזיות השחורות התחלפו ב"אופטימיזם אקלימי", גם אם זהיר ( 2021 Moynihan ) . לנוכח האופטימיות החדשה, חוקרי אקלים בולטים כמו מייקל מאן מטילים כעת ספק בחומרה או בדחיפות של נקודת האל-חזור האקלימית וטוענים שמערכת האקלים תוכל להתאושש במהירות יחסית אם נצליח להגיע למאזן פליטות שלילי ( 2021 Milman ) . במובן מסוים, נקודות מפנה משמשות כמטפורות — כלי הממחיש למתכנני מדיניות את הדחיפות של שינוי מדיניות האקלים . כמו במקרים רבים שבהם מורכבות מדעית מתורגמת לכלי מדיניות, יש צורך לשרטט קווים אדומים ולהמחישם באמצעות מדדים ותופעות שונות . אך קריאה ביקורתית של מושג נקודת האל-חזור אין פירושה ביטול של הממצאים המדעיים ; להפך, קריאה מדוקדקת בכתבי עת מדעיים רק מעלה שאנחנו כבר נמצאים במהלכו של שינוי אקלים ושהחיפוש אחרי תמרורי אזהרה ופעולות מנע הוא אולי רק משאלת לב . אף שהמדע מספק ראיות לדפוסי השינוי באקלים, הטכנולוגיות המבקשות להתמודד עם המשבר אינן מציעות פתרון קסם . בניגוד למשבר הקורונה, שבו המדע והטכנולוגיה הצליחו לפענח במהירות שיא את מנגנון ההדבקה של הווירוס ולייצר חיסונים למיגור המגפה, משבר האקלים הוא אוסף של שינויים בתחומים שונים וברמות שונות שמתמזגים בסופו של דבר למגמת שינוי רחבה . למשבר האקלים אין חיסון . למעשה, משבר האקלים הוא מושג מוכלל המתאר אוסף שינויים ומגמות שגם אותם קשה לא פעם להמחיש . טימותי מורטון מציע לכנות את משבר האקלים "היפר-אובייקט" ( hyperobject ) , שפירושו עצם המפוזר באופן רחב בזמן ובמרחב ( 2013 Morton ) . היפר-אובייקטים יכולים להיות למשל סך כמות הפלסטיק על הפלנטה או הביומסה המתכווצת של מינים נכחדים . ביטוי מקומי או רגעי של היפר-אובייקטים, כמו שקית ניילון צפה על פני הים או מפעל מזהם, אינו התופעה עצמה ; את ההיפר-אובייקטים אי-אפשר להמחיש או לתפוס אלא בדימויים או במטפורות שלהם . משבר האקלים הוא מקרה מובהק של היפר-אובייקט . אנו יודעים שהוא קיים, אבל ביטוייו המוחשיים — יום חם במיוחד, היעלמות של מין בעלי חיים, מוות של שוניות אלמוגים — אינם משקפים את מלוא היקפו ומשמעותו . תפיסה כזאת של משבר האקלים מערערת על היומרה לנהל אותו באמצעים טכנולוגיים . יתרה מזו, היא מעניקה לו ממד קטסטרופלי ומשרטטת אותו כתופעה שגדולה מיכולת התפיסה והניהול האנושית . טימותי קלארק, במאמרו המובא במקראה זו, מכנה את התחושה הזאת אימה אנתרופוקנית : בניגוד לצער האקולוגי על בעלי חיים נכחדים או על הרס נופי הטבע, זוהי תחושה הנובעת מההכרה שהשינוי מתרחש בכל מקום וכל הזמן . מה שנחשב דימוי של קִדמה ופיתוח — כבישים סלולים, שדות מעובדים, שכונות חדשות — נתפס בעיניו כמסמן את האסון הקרב, הבלתי נמנע . על הרצף שנע בין מי שמאמינים כי הטכנולוגיה יכולה להתמודד עם שינויי האקלים ובין מי שמאמינים כי אין פתרון למשבר, קלארק מייצג את
|
|