|
|
עמוד:7
והינה – כאשר בתום 36 שנות הוראה יצאתי לגמלאות – התחלתי להגשים את הצו שלה . מאז 1996 אני מספרת במפגשים שונים, בעיקר עם בני נוער, על הימים הנוראים של הכיבוש הגרמני ובייחוד על גבורותיה של אימי, שבכל כוחה ניסתה להרחיק אותי, ילדה בת חמש עד שבע, מהמציאות של גטו ושל מרתף המשמש מקום מחבוא . באמצעות מילים בלבד, אבל בכישרון אדיר, יצרה עולמות אחרים, גנים יפהפיים, מפגשים מרתקים ושיחות עם בעלי חיים ועם אנשים טובים ואוהבי אדם . אבל רוב סיפוריי במפגשים הללו הוקדשו לאנשים המופלאים שהצילו אותנו תוך סיכון חייהם וחיי ילדיהם . כפי שחינכה אותי אימי, אני משתדלת להדגיש את הטוב שבלב האדם ולא את הסבל הרב שהיה מנת חלקנו . אלפי צעירים, תלמידים, מורים, מדריכים, חיילים ובני קיבוץ שמעו את הסיפורים, ואני משוכנעת שסיפורים על גורלו של אדם אחד תורמים להבנת נושא השואה יותר מאשר הדיבורים על שישה מיליון . בראשית עבודתי כמורה לפולנית במכון הפולני, שנוסד בשנת 2000 בתל אביב, התחלתי לכתוב סיפורים לתלמידיי . עם האוכל בא התיאבון, ועד מהרה הופיעו תחת ידיי בזה אחר זה הסיפורים על הסבל הקשור בעזיבת המולדת הראשונה ועל הימים הקשים של השתרשות במולדת השנייה, ישראל . את כושר ההישרדות ואת שמחת הקיום בחיים לא קלים, אני חבה לאימי אדלה קרום, ולה אני מקדישה את הספר . אני מודה מעומק ליבי לידידיי הנאמנים בפולין, אנשי האקדמיה בלודז' – אווה ויאטר, מלגוז'טה דומגלסקה וזבינגייב קושצ'בינסקי – על העזרה העצומה שהושיטו לי בהכנת הספר ובהבאתו לדפוס . כמו כן, אני מודה לתלמידתי בעבר, וידידתי בהווה - לגב . יעל זיידמן, שבזכותה חויתי חוויה בלתי רגילה בעצמתה של תרגומנו המשותף של ספרי מפולנית לעברית . 7
|
|