|
|
עמוד:6
כמעט שישים שנה אני חיה בתחושה של החמצה , עוול ואי צדק , על כך שאחרי המלחמה לא באתי אל מיטיבנו הפולנים , להודות להם אישית על העזרה והתמיכה שהגישו לנו בימים הקשים , כאשר כל העולם סביבנו היה עוין . אני מעלה מביניהם את זכרם של בודדים שעמדו לצדנו : אולה – מרחוב פולסקה , שסייעה לנו בכניסה לגטו בימי הפעילות המחתרתית . המורה לגיאוגרפיה . ברוניה זינמוך , האשה היקרה שגרה בקצה העיר , והייתה לנו לאכסניה בדרכנו ליער . ואלמונים נוספים .
|
|