|
|
עמוד:12
12 אחת ממעטים דום ב ' מילא 81' ובאתרים אחרים שהוקמו לזכר יהדות ורשה וגבורת המרד . במשך שישה ימים חזרתי אל עברי . בני משפחתי שבו נפעמים ונרגשים , לאחר שחוו באופן מוחשי את משמעות השואה וגבורת הלחימה של אנשי המחתרת . חוויית הסיור הזה חיזקה לא מעט את ההכרה שאכן חשוב להעלות את קורותיי מימי השואה אל הכתב . עם סיום המלחמה נפתח פרק חדש בחיי . פתחתי את בית הילדים הראשון בארגון " הקואורדינציה הציונית להצלת ילדים יהודים " . את הילדים אספנו ממנזרים וממשפחות פולניות , או מצאנו בתחנות הרכבת , כשחזרו מברית המועצות וממקומות מסתור שונים . ביקשנו להחזיר אותם לחיק עמם . את הילדים שהדרכתי בבית הילדים בלודז ' הובלתי בדרך לא דרך לגרמניה ולצרפת . משם הפלגנו על אוניית המעפילים " תיאודור הרצל " לארץ ישראל . ילדים אלה הם ה " הווה " שלי . אני קשורה אתם והם קשורים בי . היום הם סבים וסבתות מאושרים . פעולותיי במחתרת בזמן המלחמה היא כולה בבחינת עבר וזיכרונות . אולם יש לי שותפים , ובעיקר שותפות , להעלאת זכר הימים ההם — חברותי המעטות ששרדו מתקופת המחתרת . היום הן אחיותי , כי עומק היחסים האישיים שנרקמו בלחימה המשותפת יישמר לעולם . התחלתי חיים חדשים . רציתי לבנות בית מראשיתו . הצטרפתי ללהבות הבשן , אז קיבוץ חדש בקרבת הגבול הסורי . גרתי באוהל , עברתי את כל מלחמות ישראל . הקמתי משפחה גדולה , חמה ומסורה : בעל יקר לי , שלוש בנות מקסימות ולצדן שלושה חתנים נהדרים , ויש לי כיום אחד עשר נכדים ונינה אחת . דפי הספר הם עדות אישית . אני מעלה את זיכרונה של משפחתי שנרצחה . זאת גם עדות שמשקפת תקופה בתולדות העם ועמידתה של תנועה . הייתי אחת מבין רבים . נערה צעירה מגרודנו . מרבית חבריי הלוחמים נפלו או נרצחו . דמותם מלווה אותי לאורך החיים ביתר שאת וזיכרונם הוא שליווה אותי במהלך הכתיבה .
|
|