|
|
עמוד:11
11 לחיות את החיים אחורנית ( מכתב ) ישנו שם תמיד . מרגע שפיקאסו הביוגרפי, בשר ודם, הולך ונסוג, באה הרוח הדיימונית ומתייצבת בקדמת הבמה . הדמות הלבנה שבכובע היא כמו דימוי של "הנשמה החופשית", המכוּנה גם "נשמת החלום", "נשמת רוח הרפאים" ו"נשמת המוות" ( אני שואל את המונחים האלה מסופרים שכתבו על אינדיאנים ועל אינואיטים ) . רוח הרפאים הזו, שבדרך כלל נסתרת ב"מכונה", היא המלאך שלנו, היא עולם – השאול שלנו, היא הדימוי הגורלי שלנו והיא הגרעין שהוא המוות שלנו . המפתח לחיים שלך ושלי, מייקל, אינו חבוי לו אֵי שם בילדות ומחכה שנשחזר אותו על ידי היזכרויות וניתוחים ; הוא שוכן במוות שלך ובמי שאתה באותו רגע - וכל רגע ורגע הוא רגע המוות . אני יכול לחלות באלצהיימר ולמות בבית חולים ליוצאי צבא, אני יכול למות כשאני מחובר לצינורות חמצן או מרוסק על עץ שמכוניתי התנגשה בו, או להתמוטט ולמות באמצע ישיבת ועד מנהלים . ועם זאת, אלו בפירוש אינן התגלויות של הדימוי שלי יותר מאשר הרגע הזה עכשיו . במילים אחרות, עלינו להיזהר שלא להתייחס אל המוות בצורה יותר מדי ליטרלית, כמו שאנחנו מתייחסים לילדוּת . הזמן אינו הגורם הראשון בחשיבותו ; ד י מ ו י
|
|