מבוא

עמוד:10

בטון ותרבות 10 יותר לחשוב על הבטון כמדיום מאשר כחומר, והספר הוא ניסיון למצוא היגיון בְּמדיום בעל היסטוריה בלי להיות בעצמו היסטוריה של המדיום . כמדיום שדרכו מתווכים כל מיני רעיונות, חלקם אדריכליים, הבטון נותר פעם אחר פעם בלתי – מפוענח, בעיקר בשל נטייתו לחמוק מרוב ההבחנות והקטגוריות . "מה צריכה אפוא להיות האסתטיקה של הבטון ? " שאל הארכיטקט האמריקאי פרנק לויד רייט ( Wright ) ב - ,1927 האם הוא אבן ? כן ולא . האם הוא טיח ? כן ולא . האם הוא לבנה או אריח ? כן ולא . האם הוא ברזל יציקה ? כן ולא . בטון מסכן ! עדיין מחפש את מקומו שלו בידיו של האדם . 9 רייט ממשיך ומתאר את הבטון כחומר "בן כלאיים", תיאור שיש מחמיאים ממנו . סירובו של הבטון להתמקם בבטחה בתוך סיווג מסוים הוא אחד מתווי ההיכר החזרתיים שלו . הבטון מצליח להיחלץ מרבות מההבחנות הסיווגיות הרגילות שבאמצעותן אנחנו מכניסים היגיון לחיינו − נוזל / מוצק, חלק / מחוספס, טבעי / מלאכותי, עתיק / מודרני, ארצי / רוחני − בעודו מתנייד בחמקמקות בין קטגוריות . לעמידה הזאת כנגד הסיווג יש לטענתי חלק ברתיעה של אנשים מהבטון ; הספר מאורגן סביב כמה חלוקות קוטביות שמעצבות את תמונת העולם הרחבה שלנו, ומתבונן בבטון מבעד לתפקיד שמילא במסגרתן . האמירה שלבטון יש נטייה ל"כפילות", להיות דבר והיפוכו בעת ובעונה אחת, אינה אבחנה מקורית במיוחד . רבים מהחוקרים שכתבו על בטון הבחינו בנטייה זו, גם אם לעתים קרובות לא ידעו מה לעשות איתה . אופני השימוש בבטון שמהם אני נהנה במיוחד ושבעיני הם המספקים ביותר הם אלה שיש בהם זיהוי מכוון של חמקמקות הבטון מצדו של היוצר − בדומה להבחנה של רייט ברתיעתו של הבטון מהתקבעות בתוך סכמת סיווג קונבנציונלית כזו או אחרת . בסיכומו של דבר, הספר עוסק בארכיטקטים ובארכיטקטורה יותר מכפי שהייתי רוצה . אולם יש לכך סיבה טובה, והיא שארכיטקטים העניקו תשומת לב רבה יותר לפרשנות של הבטון כמדיום של תרבות בהשוואה לכל מקצוע אחר . הדבר נובע בחלקו

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא