|
|
עמוד:11
11 האמנות והיופי בהגות היהודית בעידן הרנסנס והנאורות רוזנצווייג ואחרים, שחלקם יידונו בספרי הבא, געגועים ליופי , התגלות האל לאדם או לאומן היא מקור ליצירתיות . האם ליופי קני-מידה, חוקים המגדירים אותו ? אם כן, היופי מקבל מדדים אובייקטיבים . לדעת רבים מההוגים המוצגים בספר, הטעם האישי, הסובייקטיבי, הוא הקובע מה יפה . אחדים מבהירים כי מה שנקבע שהוא יפה נמצא באומנות או באומנותי . אולי "יפה" הוא מעבר לאומנות, שייך לטבע, לאדם, לאידיאות . ונשאלת אף שאלה הפוכה, האם כל אומנות היא יפה, או שמא גם כיעור הוא חלק מהאומנות ואף מוסיף לה שלמות או חן . כשמתברר שלא מתקיימת זהות בין יופי לאומנות, הוגי הדעות במאות של הרנסנס, ההשכלה והתחייה מבררים את היחס והדמיון בין יופי, שלמות, נשגבות, הוד ואַחְדוּת, בעיקר מהיבטים דתיים, מיסטיים ופילוסופיים, ובמוקד ספר זה - בעיניה של הדת היהודית . הדיון על האומנות בכלל ועל האומנות כעבודה זרה עובר כחוט השני לאורך הפרקים . האומנויות נועדו לתכליות מגוונות ורבות, ואף על פי כן רבים המכנים המשותפים ביניהן בתרבויות שונות ועל פני מרחבים גיאוגרפיים שונים . האומנות ממלאת תפקידים רבים : הנאה גופנית, נפשית, רוחנית וגם מרפא והשרייה של מנוחה, שלווה ועונג חושי . בתרבויות שונות נודעו לאומנות תפקידים של עיטור, קישוט, העשרה תרבותית וכן יצירה של סמלי שיוך, מוקדי זיכרון, סמלי יוקרה, כבוד, שלטון, סמכות ועוד . הכוונות היהודיות הגלויות והמפורשות אומרות כי האומנויות מיועדות לעבודת האל, לפולחנים ולטקסים דתיים המקדשים את הבורא, לפי הוראותיו, לפי המצוות, כדי להאדיר ולפאר את שמו . עם הזמן אומנויות שונות התחזקו ותפסו את מקומן של אחרות כדי לקרב את המאמין והחסיד אל האלוהים, כדי לדבוק בעליון - אומנויות לשם שמיים . ההוגים היהודיים עד תקופת ההשכלה הזהירו מפני האומנות החזותית וההשתעבדות לאומנות שנתפסו כסכנה של עבודה זרה ועבודת אלילים . במאה ה- 19 ולאחריה הדעות השתנו, אבל
|
|