|
|
עמוד:13
| 13 "כל" הוא הבסיס שעליו נבנה ה"לא" כלומר, מה שאנו עושים בראשית החיים הוא לאפשר את הלבדיות הראשונית יקרת הערך של התינוק, להתאים את עצמנו אליה, עד שתיווצר בו עצמיות חזקה מספיק שתאפשר לו לתקשר איתנו כמי שמצויים מחוצה לו . נראה שזאת היתה כוונתו של ויניקוט כאשר אמר, בשפה כה ציורית ומשכנעת : "כן" הוא הבסיס שעליו נבנה ה"לא" [ . . . ] האין זה נכון לומר שהשלב הראשון כולו הוא "כן" אחד גדול ? זהו "כן" משום * למעשה, לעולם אינכם שלעולם אינכם מאכזבים את התינוק . נכשלים במשימה הכוללת שלכם . זהו "כן" גדול ועצום, בלתי מדובר, המעניק בסיס יציב לחייו של התינוק בעולם . ( מתוך "להגיד לא", פרק 29 בספר זה ) תינוק שעבר את השלב הזה בשלום, הגיע להישג המכריע בחשיבותו של קיום כיחידה עצמאית, וכבר אינו מאוחד עם אמו . הוא רכש את מה שוויניקוט מכנה "מעמד של יחידה" ( unit status ) . אפשר לומר שהדרמה המרכזית שוויניקוט עוסק בה היא הדרמה של ההיפרדות ( שלעולם אינה מוחלטת ) של האני מכל מה שהוא לא- אני . או הדרמה של המעבר מתלות מוחלטת, השוררת בראשית החיים, לתלות יחסית ולקראת עצמאות ( שגם היא לדעת ויניקוט אף פעם אינה מוחלטת ) . אם כך, המעבר מאחדותיות לנפרדות אינו מוחלט ואינו חד . למעשה, ויניקוט טוען שבהתפתחות תקינה לא נוצרת הפרדה של * * כי הרווח שנוצר מתחלף אצל התינוק מיד ממש בין התינוק והאם, ב"מרחב מעברי", אזור ביניים של חוויה שהוא בין מציאות פנימית למציאות חיצונית, בין איחוד עם האם לבין התייחסות אליה כמישהו * ויניקוט מבדיל בין לאכזב ( let down ) , שפירושו כשל מסיבי הגורם לשבר, לבין להיכשל ( fail ) , שפירושו כשל נקודתי שכמוהו יש אין-ספור בגידול ילדים . * * כאשר נוצרת הפרדה בשלב כזה, היא טראומטית וגורמת לפתולוגיה .
|
|