|
|
עמוד:11
מבוא 11 בתהליכים היסטוריים . בדיון זה, המתקיים הן בתחומי ידע שעוסקים ישירות במרחב הפיזי, דוגמת גיאוגרפיה, אדריכלות ותכנון ערים, והן בתחומים אחרים כסוציולוגיה, אנתרופולוגיה, מדע המדינה או לימודי תרבות, נשאלות שאלות כגון : כיצד מקום מייצר עמידות ויציבות עבור קטגוריות חברתיות, ובו בזמן תורם ליצירת הבדלים והיררכיות ? איך הוא מארגן דפוסי אינטראקציה בין אנשים ? מה חלקו בהגדרת נורמות וסטייה מהן ? כיצד הוא תורם לייצורם של זיכרונות קולקטיביים ואתוסים, המגדירים את גבולות הקבוצה ואת השייכות של היחיד אליה ? הפניית תשומת הלב למרכזיותו של המרחב המעוצב ומיוצר על ידי האדם כאמצעי להבנת תהליכים היסטוריים וחברתיים קשורה למפנה המרחבי , אשר התרחש במחצית השנייה של המאה העשרים . הגישות התיאורטיות החדשות שהתפתחו בשנים אלה לא ראו עוד במרחב ישות אובייקטיבית ונתונה, המכילה את הפעילות החברתית, אלא בחנו אותו כחלק אינטגרלי מהפעילות החברתית, ויותר מכך — כתמריץ ואף כמניע לפעילות החברתית, אשר מצידה מגויסת כדי להשפיע עליו ועל מהותו . המרחב הפיזי, לפי תפיסה זו, הוא מוצר חברתי, מיוצר ולא נתון, אשר עובר טרנספורמציה תמידית בחיי היומיום . 2 התיאוריות העוסקות בחקר חיי היומיום בהקשר של הסביבה המתוכננת והבנויה שבה הם מתנהלים, הן הפריזמה שדרכה נבחן כאן האופן שבו המרחב מעצב את פעולות היומיום, ובו זמנית גם מתעצב על ידן . הדיון התיאורטי, הכולל מושגים כדוגמת "מרחב ממשמע", "מרחב – ביניים", או "גבול", המתייחסים הן למרחב פיזי והן למרחב מטפורי, מספק כלים לניתוח קשרי 2 המייצג העיקרי של המפנה המרחבי — רעיון ה"מרחביות החברתית" ( social spatiality ) — פּוּתח במקור על ידי הפילוסוף והסוציולוג הצרפתי אנרי לפבר ( Lefebvre ) . המרחב, על פי לפבר, אינו נתון מראש אלא מעוצב על ידי סוכנים חברתיים בהקשר של המבנים הכלכליים, התרבותיים והפוליטיים, שהם חלק ממנו . הוא מכיל בתוכו את היחסים החברתיים של השעתוק וגם את יחסי הייצור, ואלו מביאים תדיר לשינויים בדמותו של המרחב ( , Lefebvre 1991 ) .
|
|