|
|
עמוד:10
של התינוק ושל סביבתו ולהתפתחות המובחנות בין העצמי לבין הזולת, שתוביל להכרה ולחוויה שהוא מכנה "השימוש באובייקט" . ויניקוט מתנגד לתפיסת דחף המוות כפי שמובאת אצל פרויד ואצל קליין, ואיננו חושב שקיים דחף מוות כשלעצמו, כלומר כוח המכוון אל המוות ואל התוקפנות . בהגותו הוא מייחד מקום נרחב לתוקפנות האינהרנטית והיצרית, שאותה הוא מכנה אימפולס האהבה הפרימיטיבית . לדבריו, מקור תוקפנות זו מצוי בתיאבון ובאהבה היצרית . לעומתה הוא מייחד מקום למצבים של התפתחות שאינה תקינה, הנובעת מסביבה פוגענית המאלצת את התינוק, על מנת להרגיש חי וקיים, להפעיל את מאגר התוקפנות האלימה שבו . בפרק הרביעי מוצגת תפיסתו של היינץ קוהוט, אשר בדומה לוויניקוט תופס את התוקפנות באופן שונה מפרויד ומקליין, ורואה בה מושג מרובה, חיובי במקורו, שמטרתו לשרת את כינון העצמי . קוהוט הדגיש את האמפתיה כקובעת את אופיו ומהותו של העצמי ואת יחסי העצמי‑‑זולתעצמי ) selfobject ( . 1 את השיבוש בהתפתחות בשדה התוקפנות ראה קוהוט כנובע מכשל התפתחותי מוקדם שהוא מכנה זעם נרקיסיסטי . הזעם הנרקיסיסטי, הנובע מחוויה של היעדר אמפתיה, מלוּוה על פי רוב בחוויה של עוול עמוק שאינו ניתן למחילה ולסליחה . הנפגע, החדור ברצון לבטל את הפגיעה, עלול לנקוט בכל דרך שהיא, החל בנקמה העלולה להיות מלווה בהתנהגות משולחת רסן, המשך בהרס היצירתיות באמצעים דכאניים, תוך פגיעה בליבת העצמיות, וכלה ברוע . בפרק החמישי, הדיון, מוצגים ממצאי המחקר המשרטטים תמונה מורכבת, מרובה, פורעת סדר ובעלת פוטנציאל השתנות 1 . המונח "זולתעצמי" ) selfobject ( הוא ניאולוגיזם שטבע קוהוט . השמטת המקף בין שתי המילים מחדדת את העובדה שאין מדובר באובייקט נפרד כמשמעו בתיאוריות של יחסי אובייקט . מדובר בפונקציה שממלא האחר לגבי העצמי, בזיקה שמאפיין אותה היעדר מובחנות בין עצמי לבין אובייקט או מובחנות חלקית בלבד . מרית גורן 10
|
|