|
|
עמוד:19
גיליון 97 19 את זיכרון יישוב מוצאם ממנו יצאו כ - 20 שנה קודם לכן . לפליטים הייתה תלות מוחלטת באונר"א שסיפקה להם מזון ושירותי חינוך ובריאות . השני, עד המלחמה ישבה ברצועת עזה חטיבת "עין ג'אלות" של צבא השחרור הפלסטיני אשר לקחה חלק בלחימה מול צה"ל ב - 1967 . אחרי המלחמה התפרקה המסגרת הארגונית של החטיבה, אך מרבית לוחמיה שהיו תושבי הרצועה, פשטו את מדיהם ונטמעו בתוך האוכלוסייה . אלה, עם ניסיון קרבי מסוים וזיקה לסמכות מפקדיהם, היוו את הבסיס לארגון הטרור הגדול והחזק ביותר בחמש השנים הראשונות, שנקרא "כוחות השחרור", שהיה בפיקודו של זיאד אל חוסייני . השלישי, הרצועה הייתה רוויה באמל"ח של חטיבת "עין ג'אלות" ושל הצבא המצרי שנסוג מהרצועה . הרביעי, רצועת עזה של אחרי המלחמה הייתה אזור ללא גבולות . הים היה פתוח לעזתים ; היה מעבר חופשי מערבה לסיני ( שגם שם ניתן היה למצוא לא מעט אמל"ח ) ; התאפשרה כניסה חופשית לישראל, כולל אפשרות הגעה לשטחי הגדה המערבית ; וכן – יציאה לירדן . והחמישי, זיכרון הנסיגה הישראלית מהרצועה עשר שנים קודם לכן, אחרי מלחמת סיני ב - ,1956 היה צרוב היטב בזיכרון הקולקטיבי של התושבים והייתה אצלם תחושה שהתסריט יחזור על עצמו – צה"ל יפנה את הרצועה מהר מאוד, ובהתאמה יטופלו משתפי הפעולה עם כוחות הביטחון הישראליים . לשב"כ לא הייתה יחידה ייעודית לטיפול באתגרי הביטחון ברצועת עזה והיה צורך להקים מאפס מרחב ייעודי עם כל הפונקציות המקצועיות והלוגיסטיות הנילוות אליו . כך הוקם לראשונה מרחב דרום של שב"כ אשר התמקם בשנים הראשונות בתוך בניין הממשל הצבאי בעיר עזה וכעבור מספר שנים הוא הועתק לאשקלון . ועתה, יש מאין, נדרש גיוס של עובדי שטח – רכזי מודיעין וחוקרים – דוברי ערבית . הגרעין הראשון שגויס היה עובדי שב"כ פעילים שעבדו בגזרת ערביי ישראל . במקביל גויסו דוברי ערבית מן היקב ומן הגורן ( כך למשל, מנהל תחבורה שידע ערבית מהבית הוסב להיות רכז שטח ) . במקביל הוחל גם בגיוס עובדים חדשים והכשרתם במסגרת אולפן לערבית שנפתח בירושלים ובהדרגה צורפו עוד עובדי שטח דוברי השפה והיקף העובדים גדל בהדרגה . תושבי עזה לא הכירו את המושג מאה ימי חסד, וכבר ביולי 1967 החלו הפיגועים הראשונים . כמות הפיגועים הלכה וגדלה מחודש לחודש . בשנים 1968 - 1969 לא היה יום ללא פיגוע . לא מדובר בפיגועים קרים או בקבוקי תבערה – כל הפיגועים היו באמל"ח תקני שכלל רימונים, ירי, מוקשים ומטענים . כמות הפיגועים בשנתיים אלה הייתה כפולה מהפיגועים באיו"ש וישראל גם יחד . היעד העיקרי של הפיגועים היה כוחות הביטחון, וזריקת רימונים על רכבי צה"ל ושב"כ הייתה תופעה יומיומית . רכבי שב"כ היו מזוהים בעיקר בגלל סוג הרכב בו נסעו – כרמל דוכס בצבע לבן – וכמעט כל עובדי השטח חוו פיגוע שהיה מכוון נגדם . באחד הפיגועים נרצח חוקר שב"כ – ישראל שמש ז"ל – ובפיגועים נוספים נפצעו עובדי שב"כ אחרים . הפיגועים כוונו גם נגד תשתיות ששירתו את כוחות הביטחון . כך, למשל פוצצו את עמודי התאורה על הכביש מעזה לנחל עוז באזור שג'אעיה . לצורך מניעת הפגיעה בתאורה ביטן צהל את כל עמודי התאורה לגובה של יותר ממטר וזה אילץ את המפגעים להניח את המטען על הבטון ולא בתחתית העמוד – הנזק נותר בעינו ועמודי התאורה המשיכו להיות יעד לפיגועים . למרות הטרור פקדו ישראלים רבים את האזור, בעיקר כאלה שבאו לערוך קניות בזול בשוק של עזה וגם הם היו יעדים מזדמנים לפיגועים . עם הפיגועים, המעצרים והסיכולים נוצרה תופעת המבוקשים . חלק ממבצעי פיגועים נמנעו, בדרך כלל, מייד לאחר הפיגוע הראשון, מלשוב לשגרת חייהם והחלו להתנהג כמבוקשים . בהמשך, הונחו גם מגויסים חדשים לחיות כמבוקשים עוד בטרם יבצעו פיגוע . כך נוצרו קבוצות של מבוקשים שחיו ופעלו יחד בעיקר בפרדסים . הם בנו לעצמם בונקרים בפרדסים ובתוך בתים, ונשענו על האוכלוסייה המקומית לצורכי אספקת מזון ותקשורת . גילוי של בונקר כזה לא היה אפשרי ללא מודיעין מדויק שהוביל אליו . היה מקרה שאלוף הפיקוד וכמה בכירים נוספים שהו במסגרת מבצע בבית בעיר עזה . למוחרת, על פי מידע מודיעיני מדויק התגלה בונקר באותו בית, וכך הסתבר כי הצמרת הביטחונית שלנו עמדה שעה ארוכה מעל בונקר כזה מבלי לדעת זאת . אוכלוסיית הסייענים של המבוקשים הייתה גדולה . רבים מהם היו בני משפחה של המבוקשים או חברים קרובים, אך מאיר דגן אוחז בכלב שאומן לגילוי מקומות מסתור . התעוזה של מאיר דגן ורוח הלחימה שלו הפכו את סיירת "רימון" לגורם בעל משקל בחיסול הטרור . ארכיון צה"ל, רביד אבירי הרצועה הייתה רוויה באמל"ח של חטיבת "עין ג'אלות" ושל הצבא המצרי שנסוג מהרצועה תושבי עזה לא הכירו את המושג מאה ימי חסד, וכבר ביולי 1967 החלו הפיגועים הראשונים . כמות הפיגועים הלכה וגדלה מחודש לחודש
|
|