|
|
עמוד:7
7 איך הדמוק רטיה תנצ ח מערכת המשפט, כבר מתקשה לעצום את עיניה . רבים יצאו לרחובות . הם הלכו ברגל או נסעו לצומת קפלן בתל אביב . הם באו בלי שנקראו, והגיעו להפגנה ללא בימה או דוכני נאומים . מאז החלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל בכ"ט בנובמבר ,1947 ומעגלי הריקודים ברחובות בעקבותיה, לא יצאו לרחובות רבים כל כך, ספונטנית . אבותיהם של המפגינים חגגו את המדינה שבדרך . נכדיהם וניניהם יצאו להגן על דמותה הדמוקרטית . עם אור הבוקר ב- 27 במרץ, הקרב הראשון הוכרע . הממשלה נסוגה . המהלך הראשון של ההפיכה המשפטית סוכל . רבים, גם אני, קיוו שבכך הסתיים מצעד האיוולת . אך היה זה רק סוף ההתחלה . ישראל נתונה במאבק על נשמתה . הוא איננו מפתיע או יוצא דופן . הדמוקרטיה חווה נסיגה ברחבי העולם . שיטת הפעולה הפופוליסטית-לאומנית דומה למדי, בכל מקום : כרסום בכוחה של מערכת המשפט, השתלטות נחושה על התקשורת, שינויים חוקתיים איטיים שהופכים את הבחירות לבלתי הוגנות או שוות . אך אצלנו קרה דבר יוצא דופן : הממשלה הודיעה בגאווה על תוכנית מקיפה לשינוי חפוז של המשטר הישראלי . התגובה האזרחית הייתה מהממת . לא הדמוקרטיה נתפסה עם המכנסיים למטה, אלא דווקא הממשלה . איש לא יכול היה לדמיין את עוצמת המחאה . את ההתמדה יוצאת הדופן של מאות אלפים, נושאי דגלים, שהגיעו שבוע אחר שבוע לכיכר העיר והודיעו – זה לא יעבור . נחישות היא תנאי הכרחי, אך לא מספיק . כאשר אנשים מתרגשים
|
|