|
|
עמוד:12
במאמרו "השואה וההיסטוריה : נתקים בעידן פוסטמודרני" דן עמוס גולדברג גם במקומו של העד בימינו . לדבריו, העד מהווה כיום דמות תרבותית ופוליטית מרכזית בעולם המערבי, בייחוד בהקשר לשואה : "העד בהא הידיעה, העד הפרדיגמטי, נתפס פעמים רבות כעד השואה דהיינו קורבן השואה, היהודי בעיקר, המספר את זוועותיה בגוף ראשון בזמן האירועים או לאחריהם" ( גולדברג, ,2012 עמ' 139 ) . גולדברג מזהה את שורשיה ההיסטוריים והתיאורטיים של תופעת כינון העד כדמות מפתח כבר בימי מלחמת העולם הראשונה, אז התעצבה הפרקטיקה של מסירת עדות על הזוועות בגוף ראשון מפי הקורבנות - הלוחמים . ואולם כיום, לדבריו, מושגי העד והעדות נקשרים בעיקר עם עדויות השואה - משפט אייכמן, הסרט שואה ( לנצמן, 1985 ) , ארכיון פורטנוף, שמפעיל פרויקט לאיסוף עדויות הניצולים, עבודתו של סטיבן שפילברג, אתר הזיכרון יד ושם ומוסדות נוספים - אלה יצרו זיקה מלאה בין מושג העדות לבין השואה עד כי הם נדמים זהים כמעט, והיום נשמע מפי רבים החשש כי עם מותם של העדים יאבד גם זיכרון הקטסטרופה . מוזיאוני שואה רבים, לפיכך, מתבססים בשנים האחרונות בראש ובראשונה על עדויות וסיפורים אישיים של הקורבנות ושל הניצולים . "התמה של העדות היא אחת הזירות הפוריות ביותר של השיח התיאורטי הפוסטמודרני" ממשיך גולדברג, וכותב, סרטו האמור של לנצמן שואה , ספרם רב ההשפעה של שושנה פלמן ודורי לאוב עדות , חלק ניכר מכתביו של הפילוסוף האיטלקי ג'ורג'יו אגמבן [ . . . ] - כולם בהקשר של השואה - הם הדוגמאות הידועות ורבות ההשפעה ביותר . הוגים אלה זיהו את הפרדוקסים שבמעשה עדותו של הקורבן, פרדוקסים שהפכו אותה בעבורם לסמל של המצב הפוסטמודרני, שהוא בה בעת הכרחי ובלתי אפשרי, מעין אבטיפוס לאפוריה ולפרדוקס שהפוסטמודרניזם והדה‑קונסטרוקציה העמידו במרכזם ( גולדברג, ,2012 עמ' 139 ) . עוד כותב גולדברג : הדיון הפוסט‑מודרני מסמן את מעשה העדות כאקט רדיקלי ובזאת הופך אותה לאתגר אתי - על העד מוטלת משימת המסירה של מה שחורג מעבר למילים ולכללי הרטוריקה, מעבר לתבניות סמליות ולדפוסים קוגניטיביים ; בכך פוער העד גופו לאקונה מהותית בו עצמו ובעדותו, "מעין חלל או היעדר הפורם את ישותו של ה'אני' ואת רציפותו . העד מבקש להעיד על מה שהוא עצמו אינו יכול להכיר לגמרי ומשום כך כה רודף אותו [ . . . ] גם כשנאמרות בה טל בן צבי 12
|
|