|
|
עמוד:10
לרקוד עם דמעות בעיניים 9 מפני השפעתה המזיקה של התרבות הזרה . וכך, בחלוף השנים המועדונים והדיסקוטקים באו והלכו, אך התגובה הקולקטיבית אליהם נותרה כשהייתה . תרבות זו לא זכתה ללגיטימציה ממסדית, אפילו כאשר החברה הישראלית הפכה יותר ויותר מערבית, מתירנית, קפיטליסטית ואינדיווידואליסטית . גם אז נחשבו המועדונים למקומות שוליים שבהם מתנהלת פעילות תאוותנית המקדשת את הרגע ומתרכזת בסיפוק היצרים האפלים ביותר . ספר זה מבקש לעשות תיקון בסברות אלו ולצקת תוכן בתרבות המועדונים והדיסקוטקים . גיבוריו אינם ברורים מאליהם . נעשה כאן ניסיון להכניס לקנון דמויות שנחשבו עד כה שוליות בתרבות הישראלית — בעלי מועדונים ודיסקוטקים, תקליטנים ובליינים — ומבעד לסיפוריהן לבחון את התפתחותה של תרבות זו . בבסיסו עוסק הספר בכל אותם חללים ציבוריים שבהם רקדו ישראלים לצלילי מוזיקה מוקלטת מאמצע שנות ה – 60 ועד אמצע העשור הראשון של המאה ה – 21 . הרשיתי לעצמי לחרוג קמעה מהגדרה זו במקומות הבאים : בפרק הראשון, העוסק בחלקו בנוער הסווינג הגרמני, שהניח את היסודות המוקדמים לתרבות הדיסקוטקים, ובנוער הסלוני, שרקד לצלילי תקליטי רוקנרול במרחב של הבתים הפרטיים ; בפרק השלישי, אשר דן במועדוני הגל החדש של תחילת שנות ה – ,80 שבהם לצד ריקוד לצלילי מוזיקה מוקלטת פרחה תרבות ענפה ומרכזית של הופעות חיות של להקות זרות ומקומיות ; ובפרק השישי, החוקר את תרבות הטראנס, שהביאה עשרות ומאות אלפי צעירים לרקוד לצלילי מוזיקת ריקודים אלקטרונית, לא במועדונים, אלא דווקא באתרים פתוחים בחיק הטבע הישראלי . הספר אינו מנסה להוות רשימת מלאי של כל המועדונים והדיסקוטקים שפעלו אי פעם בישראל . מטרתו העיקרית היא לשפוך אור על החשובים שבהם, אלה שריכזו את מרב ההתרחשויות והשינויים — והיו רבים כאלה — ולהציג תמונה מלאה של תרבות זו, על ההשלכות החברתיות והפוליטיות שלה, תוך כדי שזירה
|
|