|
|
עמוד:13
13 לשון השירה בין שמיים וארץ האומנותיים של השירים . לדבריה, המשורר משיג את מטרתו ומגיע אל השלמות "בעשותו בשביל עצמו את העולם מוחשי ומופשט- 5 סמלי בעת ובעונה אחת" . חיים נחמן ביאליק, בהעמידו זה מול זה את כותבי הפרוזה לעומת כותבי השירה, מכנה את המשוררים "בעלי הרמז, הדרש והסוד" ומדגיש את עיסוקם בלשון המילים שביטויָה העליון הוא 6 השירה . וכך הוא מתאר את מלאכתם : רדופים כל ימיהם אחרי "הצד המיַיחֵד" שבדברים . . . אחרי הרגע בן החלוף שאינו נשנה עוד לעולמים, אחרי נשמתם היחידה וסגולתם העצמית של הדברים, כפי שנקלטו אלו ברגע ידוע בנפש רואיהם [ . . . ] , ולפיכך מוכרחים הללו לברוח מן הקבוע והדומם בלשון, המתנגד למטרתם, אל החי והמתנועע שבה [ . . . ] המילים מפרפרות תחת ידיהם : כבות ונדלקות, שוקעות וזורחות כפיתוחי החותם באבני החושן, מתרוקנות ומתמלאות, פושטות נשמה ולובשות נשמה . [ . . . ] החול מתקדש והקודש מתחלל . תיאור זה של הנשמה היתרה שיש למילים הבוראות את השיר ממחיש את דבריה של לאה גולדברג על המיזוג בין החומר לרוח בשירה, שעליו מצביע גם אורי ברנשטיין : "השירה הטהורה נגועה תמיד בחומרי, ורק ההיאחזות בממשי מאפשרת את המעוף אל מחוץ לעולם החומר . מכאן שהתרוממות שירית אל עבר המופשט 7 תיתכן רק באמצעות צִלּוֹ המלווה והנוכחי של החומר" . לדברי ברנשטיין, שמאפיין את השירה המודרנית, תכונה חשובה של השירה החדשה המייחדת אותה מכל שירה שהייתה קודם לכן 5 . שם, עמ' 15 . 6 . חיים נחמן ביאליק, "גילוי וכיסוי בלשון", כתבי חיים נחמן ביאליק , תל אביב : הוצאת ועד היובל, תרצ"ג, עמ' ש"ב . 7 . אורי ברנשטיין, על הפרסונה ופרקים אחרים על השירה , בעריכת דן שביט, תל אביב : הקיבוץ המאוחד, ,2008 עמ' 93 .
|
|