|
|
עמוד:12
12 יואב יגאל | רוית ראופמן מהם הכוחות העומדים בבסיס אי – הסתפקות בלתי נלאית זו ? מדוע הנפש מסוכסכת כל כך עם עצמה ועם סביבתה ? מה בחוויה הפנימית שלה דוחף אותה לחפש באופן מתמיד וללא הרף את מה שנמצא מעבר לאופק ? אחד האתגרים הגדולים בהתמודדות עם שאלות אלו הוא האפשרות להתחקות אחר השלבים הראשוניים ביותר של התפתחות הנפש, ולנסח במילים את רמות הארגון הראשוניות של המבנה הנפשי, רמות שאינן מילוליות והתפתחו עוד לפני רכישת השפה . במילים אחרות : למצוא דרך לספר על הנפש בשפה של הנפש עצמה, כפי שהיא "יודעת" לספר על עצמה . הנפש ( Mind / Psyche ) לא בכדי כינה אריסטו את הנפש "צורת הצורות" . היא המתווכת בינינו ובין העולם, בזכותה אנחנו יודעים את כל מה שאנחנו יודעים על העולם ויכולים לפעול בו . במושג "נפש" הכוונה היא למכלול כישורים, יכולות וכוחות, כגון תודעה, חשיבה, דמיון, אני, רצון, שיפוט, תשוקה, שפה ועוד . היא הישות המשוכללת והרבגונית ביותר ביקום המוכר לנו, ואינה דומה לדבר . כשלומדים להכיר את המבנה שלה מגלים שההיגיון המנחה את פעולותיה הוא היגיון עקבי ומדויק שיש בו מעט מקום למקריות, לשרירותיות ולסתמיות, אולם סוג היגיון זה כמעט אינו מוכר לנו . בנושא זה עוסק הספר . בניסיון למצוא מקור ידע שילמד אותנו דבר מה על ההתפתחות הנפשית של המין האנושי, פנינו בספר שלפנינו לתחום שהוא לכאורה מחוץ לשדה הפסיכואנליטי, אף על פי שהפסיכואנליזה הכירה בחשיבותו עוד מראשית דרכה . הכוונה היא למעשיות עממיות, ובייחוד אלה הנפוצות והרווחות במרחבי תרבות שונים, ומסופרות על ידי בני אדם במהלך תקופות היסטוריות ממושכות עוד מראשית התפתחות הפרוזה האנושית המילולית . הטענה
|
|