|
|
עמוד:12
12 דוד לוריא יוספוס אינו רק היסטוריון וסופר, אלא מציג את עצמו, ובצדק, גם כאיש צבא ומדינה, בן למשפחת כוהנים ידועה, בקיא ומנוסה בענייני העולם הגדול, מקורב לראשי האריסטוקרטיה הדתית והשלטונית בארץ ישראל ( קודם למרד הגדול ) וסמוך על שולחנם של אנשי הממשל ברומא ( לאחר חורבן הבית ) . הגעתו לרומא קירבה אותו עוד יותר אל השפה היוונית ואל התרבות ההלניסטית ללא שניתק עצמו מיסודותיו היהודיים . יוספוס לקח על עצמו, בסמכות עצמו, את תפקיד דובר היהודים כנגד שונאיהם, ומכאן הזדהותו העמוקה עם עלילת הפורים ושקדנותו הרבה בכתיבתה . קרבתו של יוספוס לתרבויות יוון ורומי ותפיסתו את עצמו כנציג דתם ותרבותם של בני עמו באות לידי ביטוי בולט בנובלה שלפנינו . את דיוננו נפתח בבדיקת תפיסתו של יוספוס באשר למלאכתו ההיסטוריוגרפית ולדעתו למושג ה"דיוק" בכתיבה הספרותית . מכאן ננסה להצביע על שורשי הלגיטימציה שניתנה לעיבודים ולשינויים שהכניס . בהמשך הדברים, מתוך התמקדות בדמויותיהם של גיבוריו, נעמוד על הנרטיבים המשותפים והשונים ליוספוס ולמקורותיו . נתמקד בשלושה נושאים הכרוכים זה בזה : הראשון, לימוד המקורות שעמדו לפני יוספוס בעת כתיבת גרסתו למגילת אסתר . גרסאות המסורה והשבעים, הידועות לנו בניסוחיהן היום, אינן בהכרח אלו שעמדו בשעתו לפניו, ובמגבלות אלו נבחן את השימוש שנעשה בהן . עוד נבחן את ההנחה כי יוספוס שילב בכתביו דרשות שהכיר כגרסה דינקותא ( קדמוניות , שליט, XXXVI - XLIII ) . הנושא השני יעסוק באיתור כוונות כתיבתו של יוספוס, מהן גלויות ומהן סמויות . לצורך כך נבחן את ההתפתחות ההדרגתית של מצעו הרעיוני והאפולוגטי עד גיבושו בספר נגד אפיון . מטבע ראשיתה של הנובלה ההלניסטית במאה השנייה לספירה ואולי כמאה או מאתיים שנה קודם לכן ( 1998 : ,517 הערה 9 ) .
|
|