|
|
עמוד:10
ה צעה לסדר 1052 שהופעל על נחקר לבין הודאתו ( קרי, שהאמצעי גרם לשלילת הרצון הטוב והחופשי ) . גישה זו אינה מתיישבת עם מחקרים אמפיריים המלמדים כי הודאות שווא עלולות לבוא לעולם גם בעקבות לחצים מתונים או קלים וכי מרגע שנגבתה הודאה, קשה להשיב את הגלגל לאחור . כוחה הראייתי והפסיכולוגי של הודאה חזק ביותר, ויש בה כדי "לצבוע" את ההליך הפלילי כולו אם לא ננקטים אמצעי הזהירות הנחוצים לריסון ההטיה הטבעית שהודאה יוצרת — אצל חוקרים, שופטים ופרקליטים, ואף אצל חוקרים פורנזיים . המחקר המוצג כאן מחולק לשני שערים : השער הראשון ( פרקים 1 ו- 2 ) מציג את הדין הקיים, והשער השני ( פרקים 3 - 5 ) את פרשנותו של הדין על ידי רשויות החקירה ובית המשפט . לצד סקירת המצב הקיים, החיבור מביא שורת המלצות לשינויים הדרושים בשלוש הזירות הרלוונטיות — בחוק, בשיטת החקירה ובפסיקה . השינויים המוצעים — המתבססים על המלצותיה של ועדת גולדברג, על סקירה משפטית השוואתית ועל ספרות משפטית וקרימינולוגית מהשנים האחרונות — נועדו למנוע, ככל האפשר, הרשעות שווא . בד בבד הם נועדו להבטיח את זכויות הנחקרים והחשודים ולעשות כן בלי לחבל ביכולתה של המשטרה לאסוף ראיות ולהביא להרשעתם של עוברי עבירה . ההמלצות ( 1 ) המלצות סטטוטוריות ברמה הסטטוטורית מומלץ לנסח את סעיף 12 באופן שיהלום הן את המלצותיה הקודמות של ועדת גולדברג והן חקיקה זרה שעמדה במבחן הזמן . לדעתנו מן הראוי לנסח את סעיף 12 כך : ( א ) אמרה של אדם מחוץ לבית המשפט תקובל כראיה נגדו במשפט פלילי . ( ב ) על אף האמור בסעיף קטן ( א ) , לא תקובל האמרה כראיה אם ( 1 ) ניתנה לאחר שנקטו כלפי הנחקר באחד מאלה : עינויים גופניים או נפשיים, יחס אכזרי, בלתי אנושי או משפיל, אלימות, או איום באחד
|
|