|
|
עמוד:11
11 פרדוקסים בפסיכואנליזה לאקאניאנית רשמי, הלא מודע, הוא שהנפילה מהתוכנית ממוטטת . הפרדוקס, אם כן, הוא שהוא אדיש לנפילה מתוכנית ההכשרה ובו-בזמן גם סובל ממנה . רק אם מתייחסים לנפילה כאל סימפטום ניתן לפתור אותו, שכן אין סתירה בין העמדה האדישה לעמדה האבלה אם מי שמחזיקות בעמדות האלה הן שתי פונקציות שונות : המודע והלא- מודע . הסימפטום פרדוקסלי בכך שהוא מכחיש את המודחק ובו- זמנית מייצג אותו . הסימפטום הזה מופיע כאשר יש סתירה בין האידיאל המודע לבין התשוקה הלא מודעת, כלומר הוא מתקיים רק אם לא מבחינים בהבדל בין העמדה המודעת לבין העמדה הלא מודעת . בראותנו את הסימפטום, הפתרון תלוי בנכונות של המטפל ושל המטופל להתייחס אליו ככזה . במילים אחרות, רק מתוך עמדה המתייחסת לתופעה כאל סימפטום אפשר להסתקרן ולשאול מה עומד מאחוריה, ובזמן הנכון גם להציע פירוש . אם המטופל או המטפל מעדיפים ( כל אחד מסיבותיו ) לוותר על חקירת הסימפטום ולא לחקור מה מניע אותו, הרי שהסימפטום ימשיך בפעולתו . מצד המטופל יש בכך היגיון, שהרי לו היה מוכן לדעת לא היה צריך לייצר את הסימפטום מלכתחילה . הפירוש "נפילה" הוא מעין הזמנה למטופל לבחור אם להעלות למודעות את צערו, משמע לבטל את הסתירה ולהפוך את הסימפטום, כמייצג של הצער, למיותר . פרדוקס השקרן, כמו פרדוקס השיתוק ההיסטרי שפרויד נתקל בו, מתבהר כשמכירים בפיצול . במקרה של השקרן זהו פיצול בין המדבר למדובר, ובמקרה של ההיסטריה זהו פיצול בין המודע ללא- מודע . ההיסטרי דובר אמת במודע כשהוא אומר שהיד משותקת, ודובר אמת בלא-מודע כשהמסר הוא שהיד אינה משותקת . האמירה של הלא-מודע היא שהשיתוק ביד הוא מטפורה לתחושת חוסר אונים בחייו . אם כך, ניתן להתייחס לפרדוקס כאל חידה שמנוסחת כך : מהו הדבר שאיננו רואים ושיבהיר לנו שהפרדוקס אינו הכרחי ? והתשובה היא הפיצול בין המודע ללא-מודע .
|
|