|
|
עמוד:14
לעמידתה של בריה"מ בפני המתקפות הנאציות בשנים 44 ‑ 1941 . בניגוד לרבים מעמיתיו, ותיקי המפלגה, שהוצאו להורג, לזר כגנוביץ' שרד את תקופת סטאלין, אך הודח מכל תפקיד ציבורי בתקופת חרושצ'וב . הוא מת בשיבה טובה, בן ,97 במוסקבה ב ‑ 1990 . כל ימיו היה אנטי ‑ ציוני, אך מעולם לא הסתיר את יהדותו . שמועה ‑ שלא הצלחנו למצוא לה אישור ‑ טוענת שלזר כגנוביץ' סייע בידי הדוד משה בהברחת יהודי רצ'יצ'ה למזרח רוסיה . זמן קצר לפני מותו של לזר עוד הספיק אחי עודד להתקשר אליו בטלפון . לזר דיבר אנגלית רצוצה, אבל זכר היטב את משפחתנו . בשנים שלאחר מכן הבאנו ארצה אחד מניניו . תולדות משפחות הנטמן וכגנוביץ' משקפות את הקרעים האידיאולוגיים העמוקים שנתגלעו בראשית המאה ה ‑ 20 בקהילות היהודיות ברוסיה, בעיקר בקרב הנוער . כפי שקרה במשפחות שלנו, רבים הצטרפו לסוציאל ‑ רבולוציונרים ולקומוניסטים, ואילו אחרים אימצו את הציונות . במלחמת העולם הראשונה גויס אבי לצבא הצאר ושירת בו עד פרוץ המהפכה הקומוניסטית, באוקטובר 1917 . בתקופה ההיא ערקו יחידות שלמות מצבא הצאר ועברו לחילות המהפכה שהקים טרוצקי . במסגרת זו לחם אבי בשנים 18 ‑ 1917 בחזית המערבית, בגבול פולין . תוך כדי הלחימה נוצרו בתוך הצבא המהפכני אגודות יהודיות, ובהן אגודות ציוניות כמו ה"חלוץ" וה"תקווה" . בקובץ "חלוצים היינו ברוסיה", שראה אור ב ‑ 1976 בהוצאת "עם עובד", כתב על כך נח הנטמן : . . . שנת 1917 , המהפכה ברוסיה, ואני חייל באחד הבטליונים של החזית הדווינסקאית ( העיר דווינסק שעל גבול רוסיה ‑ פולין ) , נוסדות אגודות פוליטיות שונות בין החיילים . כמו כן מתעוררת גם התנועה הציונית . תועמלנים שונים מבין החיילים היהודים מאספים אסיפות, מופיעים פה ושם, קריאות "לארץ ישראל", "תחיית העם" ו"השפה העברית" נישאות באוויר המהפכני והלב מתמלא תקוות . דם הנעורים פורץ, גועש וסוער : לעשות ! לפעול ! ייסדנו אגודה בשם "בני ציון" מבין החיילים והנוער המקומי, שהיה כמעט כולו מפליטי אזורי הקרבות . נוסדו קורסים לעברית, נערכו נשפים ואסיפות ציוניות, אבל זה לא די, חסר העיקר וזאת העלייה לארץ . . . בשנת 1919 קפאו אצבעות רגליו של נֹח, והוא שוחרר מהצבא . למזלו, לא היה צורך לכרות את האצבעות, אבל עד סוף ימיו הן נותרו משותקות . הוא חזר 14 איש הסוד
|
|