|
|
עמוד:14
שחל שינוי בתקציבים להתמודדות עם עוד לפני שנות החמישים , העוני . כלומר , מצבם של העניים בארצות הברית — ובייחוד השחורים — השתפר והלך בהתמדה . לעומת זאת , כשהוגדלו התקציבים והוזרמו הכספים , קפא הליך השיפור הזה על עומדו כבר בסוף שנות השישים , והעוני שב לעלות , ביחס הפוך לגידול החד בתקציבים . הפרדוקס הזה נותר בעינו לפי כל אמות המידה והמדידה : במספרים מוחלטים , בשיעור העניים מכלל האוכלוסייה בגיל העבודה , בשיעור העניים אחרי גיל העבודה , בין לבנים — וביתר שאת בין שחורים . הנתון ה ' מרשיע ' ביותר היה זה של " העוני החביוני " — שיעור העניים מכלל האוכלוסייה בלי ה ' מיסוך ' של הסיוע הממשלתי . לנתון זה חשיבות מיוחדת , משום שהוא אינו מודד כמה אנשים נחלצו מעוני , כביכול , בזכות תמיכה ממשלתית , אלא כמה אנשים נחלצו לתמיכה ממשלתית . מאריי הראה כי אינם זקוקים עוד מעוני באמת , ו לערך הייתה ירידה מתמדת ומהירה 1967 עד שנת 1950 משנת בשיעור העוני באוכלוסייה , לפני תשלומי ההעברה , תמיכות וסיוע הממשלתי . מכאן ואילך , הכיוון היה כלפי מעלה וכל התקוות התפוגגו : לא רק שירידת העוני החביוני נבלמה בסוף שנות השישים , הוא עלה בהתמדה לכל אורך שנות השבעים . התופעה הזו ממשיכה ומתקיימת גם בתחומי משנה . בתחום התעסוקה , שחורים עניים חוו מאמצע שנות השישים עלייה מטאורית בשיעורי האבטלה ופליטה מסיבית של צעירים שחורים עניים משוק העבודה . וכך היה גם בתחום החינוך . על אף שיפור נומינלי — הגידול במספר השחורים שנרשמו ללימודים תיכוניים ואוניברסיטאיים — הפער בהישגים החינוכיים , שהצטמצם בהדרגה עד אמצע שנות השישים , שנערכו SATתנשב נפתח מחדש והגיע לממדים מחרידים : במבחני אחוז מהלבנים ( זכו לציונים 5 . 3 כרבע מהשחורים ) אך רק 1980 נקודות בפסיכומטרי . שלושה רבעים מהם 250 המקבילים לציון של לא עמדו ברמה המאפשרת להם אפילו להירשם למכללה . אורי רדלר 14
|
|