|
|
עמוד:13
מצד אחד, הציבור של ישראל השנייה, הסלחן כהרגלו, די מת על הסרט, 2 אולי כי זה מה יש . מצד שני, לא מעטים, בהם אינטלקטואלים ויוצרים מזרחים, הזהירו מפני הסטריאוטיפ השלילי שהוא מעצב לדמות המזרחי . סאלח שבתי נתפס כארכיטיפ מכונן הדימוי של האב המזרחי, כאב ‑ טיפוס המייצג של דמות המזרחי של אז, וחשוב לשים לב כיצד עוצבה דמותו : דיבורו הוא דיבור שהוא כמעט נביחה, שפת גופו מסמנת מעין פיגור, מההליכה פסוקת הרגליים ועד הטיית הגו . עולמו הערכי מעורר חלחלה עד כדי כך שסאלח לא יודע כמה ילדים יש לו . שישה או שבעה . ( צחוק בקהל ) אבל אי ‑ אפשר להתעלם גם מהתרומה החשובה של הסרט ומהצדדים המעצימים שבהם סאלח שבתִי מוצג . ראשית, עצם העובדה שהמזרחי מוצג, ועוד כדמות ראשית בסרט . ושנית, סאלח מוצג כַ"פרא האציל", לא הפרא האציל האוריינטליסטי הקלאסי, אלא הפרא שחוכמת הרחוב שלו מנצחת את הממסד . חוכמת הרחוב של סאלח מוצגת בשיא גאוני כאשר הוא מבין שכל מה שהוא ידרוש מהממסד, הממסד יעשה לו הפוך . או אז הוא מארגן את יושבי המעברה להפגנה : "לא רוצים שיכון ! רוצים מעברה ! " ובתגובה הממסד עושה לו הפוך וכך הוא ובני משפחתו מועברים בכוח לשיכון, ויש לנו הפי אנד הוליוודי / חז"לי . בסרט מופיע קטע מטלטל שבו פונה אחת מחברות הקיבוץ לסאלח שבתי ומבהירה לו מה ההגמוניה דורשת ממנו ומשכמותו : מר שָבַּתִי היקר, אתם יוצאי עדות המזרח, עם כל הכבוד שאנחנו רוחשים לכם, צריכים להתרגל למציאות ארצנו המתקדמת, לשכוח מהר מהר את כל המנהגים הברברים שהבאתם משם . סאלח שבתי מתבונן בחברת הקיבוץ בעיניים עצובות ושואל : לשכוח ? למה לשכוח ? תיאוריית ישראל השנייה היא אחרי הכול גם כפירה בחלום מחיקת המזרחיות והִתנגדות לרעיון השכחת המזרחיות . כל זאת מבלי לכעוס על המייחלים למחיקתה, שכן ברור לי שכוונתם לא רעה . הרי מחשבתם טובה : מה יותר נפלא מכור היתוך, מאחדות האומה ומטִשטוש ההבדלים . אני מציע הצעה אחרת, במקום למחוק את המזרחיות ולשכוח אותה . להקשיב ישראל השנייה לא קיימת 13
|
|