|
|
עמוד:14
שני חיילים ניגשים אל אבי, ז'וזף, כובלים את ידיו באזיקים ומוציאים אותו מהאולם . שניים אחרים ניגשים אל אמא, מרימים מהספסל וגוררים אותה משם . היא בקושי הולכת . אני קם . אמא עוברת לידי . מטר אחד או שניים . כל כך קרוב וכל כך רחוק . אמא לא מרכינה ראש . הרגליים בקושי זזות, אבל הראש מורם . היא נועצת בי מבט חודר המשדר כעס ואי ‑ שביעות רצון ואומרת : "זה כל מה שאתה מסוגל לעשות, אייזיק ? " היא לוחשת לעברי . המבט שלה קורע את לבי לגזרים : זה מה שאתה מסוגל לעשות, אייזיק ? מה קרה לכל ההבטחות, לכל התקוות ? על מה בוזבזו כל הכספים ? כדי שאשב בכלא 20 שנה ? מילים אלו מהדהדות בראשי עד היום, 60 שנה לאחר שנאמרו באולם בית הדין הצבאי בביירות . אכזבתי את אמי . אני הייתי זה שאמור היה להביא את הבשורה . כל כך הרבה תקוות היא תלתה בי . האמינה להבטחות שקיבלתי . ועכשיו הכול נגמר . התקשיתי לצאת מאולם בית המשפט . עמדתי שם, בוכה ללא דמעות . יודע שאני, אייזיק, אחראי מעתה לגורלי, לגורל בני משפחתי ולגורלם של הורי . של אמי היקרה ושל אבי, הישר והצנוע באדם, שייכנס אף הוא לכלא הלבנוני . ואני רק בן 18 . 14 בעין הסערה
|
|