|
|
עמוד:10
10 פתח דבר לסוג חדש של הלניזם, שהיה יכול למעשה לאמץ חלק ניכר ממה שהיה לפנים ברברי . באוארסוק איחד ללא הרף שלמויות חדשות, חיבר אלמנטים נפרדים לכאורה לכלל הבנה תרבותית . ועוד, מתוך “Fiction as History” : "הסיפורים על ישו שימשו השראה לפוליתאיסטים ליצירת סוגה חדשה לגמרי, שאנו יכולים לכנותה 'כתבי קודש רומנטיים' ; והם זכו לפופולריות כה רבה עד שהנוצרים, בתורם, שאלו אותם בחזרה" . 4 הַתרבות הפגנית והתרבות הנוצרית הגיבו זו לזו, ולא תמיד בסגנון פולמוסי . אין תמה אפוא, שבתיאור ובהערכה של ההלניזם בשלהי העת העתיקה הדגיש באוארסוק כי ההלניזם של אותה תקופה "לא היה בהכרח אנטיתזה של המסורות המקומיוֹת של ילידי המקום ; אדרבה, הוא המציא להן דרך חדשה ורהוטה יותר להשמיע את קולן", כפי שהוא כתב ב- Hellenism in Late Antiquity , סדרת הרצאות ז'רום בשנת 1989 ; 5 ועוד, מאותו ספר : "בשפה, במיתוס ובתמונה, היא ( = תרבות יוון ) המציאה את האמצעים לביטוי רהוט יותר ומובן מבחינה אוניברסלית של מסורות מקומיות" . 6 ולבסוף, לדברי באוארסוק, ההלניזם בשלהי העת העתיקה הכיל פולחנים מקומיים, "חיזק ואף שינה את טקסי הדת המקומיים, בלי למחוק את אופיים המקומי" . 7 באוארסוק טען שכך היה הדבר אפילו במצרים של שלהי העת העתיקה . ההלניזם נתפס עכשיו בתור החוליה המקשרת עם העבר המצרי, וגישה חדשה זו מחליפה את התפיסה הקודמת בדבר ההתנגדות המצרית העזה לזרים . אם להביא דוגמה נוספת של "רק לחבֵּר", כבר ציינתי שבאוארסוק אינו רואה בנצרות את הגורם האולטימטיבי לנפילת רומא ( אם הייתה בכלל "נפילת רומא" ) . אדרבה, הוא מוצא בסיס תרבותי משותף, שבמסגרתו חברוּ לא פעם המאורות האינטלקטואליים המובילים של שני הצדדים, הפגני והנוצרי, למדו יחד וראו את העולם במונחים פחות או יותר דומים . הוא טוען בתוקף שהיה קיים איזון דתי בארץ ישראל, והנוצרים שבה נהגו לעסוק ואף לתמוך בכתות ובפולחנים שהיינו מגדירים בתור פגניים . באוארסוק מזכיר לקורא את אופיין הרעוע והבלתי ברור של האמונות הדתיות בעת ההיא, ונראה שבאופן אישי הוא רוחש מידה רבה של אהדה לזמנים ההם שהוא מתאר, שהתאפיינו בסובלנות והיו שלווים יחסית . בעמוד האחרון
|
|