|
|
עמוד:8
8 פתח דבר סאת'ר ( Sather ) " בברקלי, אם לציין רק שתיים מן הדוגמאות הנודעות ביותר – סדרות של הרצאות שגם הניבו שניים מספריו החדשניים והמקוריים ביותר, שבהם אעסוק בהמשך . תרומה בהכנה להקדמה קצרה זו, קראתי ושָניתי בכמה וכמה מספריו של באוארסוק . בתוך כך נתתי את דעתי להגדרה הבסיסית ביותר של מקצועו של ההיסטוריון, כפי שניסח אותה כריסטופר היל ( 1912 – 2003 ) , שנמנה עם טובי החוקרים של אנגליה במאה השבע עשרה . באחד מספריו האחרונים כתב היל : אני זוכר את ההתפעלות שמילאה אותי כשקראתי, בגיל שנוח להתרשם בו, את מה שכתב ט"ס אליוט על אמנות המשורר : "תודעתו של משורר . . . משלבת תמיד התנסויות שונות ונבדלות . האדם מן השורה . . . מתאהב, או קורא את שפינוזה, ובין שתי ההתנסויות האלה אין שום קשר, וגם לא בינן לבין רעש מכונת הכתיבה או לריח של בישול ; בתודעתו של המשורר יוצרות התנסויות אלה תמיד שלמויות חדשות" . . . היסטוריה טובה – יצירתית – דומה לשירה רטרוספקטיבית . היא עוסקת בחיים כפי שהיו – ככל שיש לאל ידנו לשחזר אותה . 1 לדבריו של היל, יצירת שלמוּת חדשה מתוך אין-ספור עדויות מסוגים שונים ונפרדים לכאורה היא מהות עמלו של ההיסטוריון . מטרתו של ההיסטוריון היא להבין כיצד חיו אנשים בעבר, ובמה היו רגישויותיהם שונות מאלה שלנו ; וכדי להגיע למטרה זו ברמה הגבוהה ביותר נדרשות, לדעת היל, מיומנויות יוצאות דופן, שהראשונה שבהן היא בקיאות מופלגת בכל הסוגים האפשריים של המקורות הרלוונטיים . וכאילו אין די באתגר זה, ההיסטוריון חייב להיות מבורך גם במגע הקסם של משורר, שילכד את המידע הזה לכלל שלמות חדשה . לתובנה שלי בדבר עבודתו של באוארסוק – תובנה שבסיסה בדבריהם של היל ואליוט – מצאתי אישוש בכותרת של אסופת המאמרים שראתה אור לאחר הכנס שהתקיים לרגל פרישתו של באוארסוק לגמלאות
|
|