מבוא

עמוד:11

| 11 מבוא 5 את הקטע הזה של 1973 ואינה נכללת בפרוטוקול המפגש ביניהם . השיחה ביקש קיסינג'ר לקיים כשיחת חברים . רבין דיווח עליה בכתב לראש הממשלה, כמו על כל פרטי השיחות שקיים בטלפון או בארבע עיניים עם בכירי הממשל האמריקני . כך גם הקפיד לנהוג מחליפו בתפקיד שמחה דיניץ . המחקרים ההיסטוריים המעטים והראשוניים בתחום המדיני של שנת 1973 נטו להטיל על קיסינג'ר את האשמה שלא מנע את 6 למסקנה זו המלחמה — כיוון שמיסמס את תוכנית השלום המצרית . ניתן אמנם להגיע בטעות, מעיון בחלק מהמסמכים, אבל עיון מעמיק יותר ילמד שקיסינג'ר לא היה זה שהוביל את הקו הסרבני, אלא רק שימש כמסייע, לעתים תחת מחאה, למדיניות ממשלת ישראל שלא לקדם מהלכים מדיניים . לא הוא שקבע את מדיניות הסרבנות של גולדה, אבל הוא בהחלט שירת אותה, משהוצבה בפניו כעובדה . ב- 28 בפברואר 1973 , יומיים לאחר ששמע, בערוץ השיחות החשאי שנפתח עם סאדאת, על יוזמתו פורצת הדרך של הנשיא המצרי, נפגש 7 ראש ממשלת ישראל לא באה קיסינג'ר בחשאי גם עם גולדה מאיר . כדי לדבר שלום . היא דרשה ממנו לעמוד בהבטחתו שעד סוף שנת 1973 לא יופעל על ישראל לחץ להגיע להסכם שלום שיחייב את החזרת סיני לריבונות מצרית . בתגובה אמר לה קיסינג'ר : "בשיחות עם איסמעיל ( שליחו של סאדאת ) אני יכול ליישם את טקטיקת ההשהיה הרגילה שלי . " ברוח זו סוכם ביקורה של מאיר בוושינגטון . לקיסינג'ר היו סיבות טובות לא להתמסר לדרישה הישראלית לשטות במצרים, ולקדם את היוזמה המדינית . אחרי הכול, מהלך מדיני חשאי שתוביל ארצות הברית ישרת את מטרת-העל שלו להמשיך ולהחליש את ההשפעה הסובייטית בעולם בכלל ובמזרח התיכון בפרט . קידום יוזמה כזו גם ימנע עימות צבאי במזרח התיכון, שיפגע בהפשרת היחסים בין ארצות הברית לברית המועצות, שעליה שקד קיסינג'ר . גם במישור האישי תאפשר לו התנהלות מדינית כזו לדחוק את רגלה של מחלקת המדינה ( לפני מינויו לעמוד בראשה ) מניהול מדיניות ארצות הברית במזרח התיכון . כך שבניגוד לטענות

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא