פרק 1. השירותים האינטרנטיים לסוגיהם והמסגרות לאסדרתם

עמוד:15

מתווה לאסד רת רשתות חב רת יות בישראל 5 1 ב . ה שא ל ה ה מו ק דמ ת : ה י ק ף ה א ח ר י ות ש ל ש יר ו תי א ח ס ו ן ו א י ר ו ח לת ו כ ן ב ל ת י ח וק י א ו מ זי ק ש ל מ ש ת מ שי ם עם הופעת רשת האינטרנט המסחרית, ב- ,1996 נחקק בארצות הברית חוק הגינות התקשורת ( Communication Decency Act, CDA ) . בסעיף 230 קבע החוק הזה את העיקרון ש"ספק שירות מחשב אינטראקטיבי לא ייחשב מפרסם או דובר האחראי למידע או תוכן המופץ על ידי גורם אחר" . 8 משמעות הוראה זו בחוק היא שספקיות גישה לאינטרנט, אתרי אינטרנט, בלוגים, רשתות חברתיות, וכל שירות אינטרנטי המאחסן או מפיץ תוכן מבוסס-משתמשים, יהיו חסינים מאחריות לנזקים או לפגיעות שנגרמו לפרט א' בעקבות שימוש לרעה של פרט ב' בשירות . נורמה דומה נקבעה באיחוד האירופי בשנת 2000 מכוח ה- E - Commerce directive . 9 אומנם נוסח כל אחד מדברי החקיקה הללו אחר, אולם הם דומים במהותם — על מפעיל שירות אינטרנטי לא תוטל אחריות משפטית לנזק שנגרם מתוכן לא חוקי שהעלה גורם שלישי, דהיינו משתמש שאינו קשור למפעיל עצמו, בין אגב עמידה בכללים מצמצמים כלשהם, במקרה האירופי, בין באופן מוחלט, במקרה של ארצות הברית . בשני העשורים הראשונים לפעילות האינטרנט המסחרי לא עורר הפטור שהעניק סעיף 230 לשירותי אחסון ואירוח קושי חברתי משמעותי, שכן הייתה לנפגעים אפשרות מעשית לתבוע את אחריות מפרסם או יוצר התוכן המאוחסן, ממש כמו המצב הקיים באשר למי שמספקים תכנים בתקשורת המסורתית . כך, במרבית מדינות העולם, וגם בישראל, אפשר להטיל אחריות פלילית על מפעילי אתר חדשות שפרסם תוכן מזיק, כמו כתבה שיש בה תוכן המכיל דיבה, אולם אי אפשר להטיל עליהם אחריות כזאת אם את התוכן הפוגע העלה בתגובה לכתבה אדם שגלש לאתר ואינו קשור אליו . 10 8 ( 1 ) ( U . S . C . § 230 ) c 47 Directive 2000 / 31 / EC9 10 ראו למשל, מיכל לביא אחריות מתווכי תוכן לעוולות ביטוי : הקשר חברתי, משפט וטכנולוגיה ( 2018 ) ; ת"א ( תל אביב – יפו ) 14 - 02 - 40124 בן אופק נ' ערוץ ישראל 10 שידורי הערוץ החדש בע"מ .

המכון הישראלי לדמוקרטיה ע"ר


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר