|
|
עמוד:11
11 קורפוס כריסטי היחסים בין קדושת הטקסט לקדושת המרחב, בהקשר היודו-פלסטיני- תיאולוגי, נשזרים בדיון בפרק 2 אשר מציע קריאה אסוציאטיבית מקיפה במחזה האבסורד "מושל יריחו" מאת יוסף מונדי משנת ,1975 כפי שעובד לסרט בשם "מושל הלבנט" על ידי חסן אגבריה ומיכל גורני, אשר גם הם, כמו אנסמבל "אורקל", נחקרים / נתפסים אצלי בחסות רטוריקה המציעה משיכה, פיתוי ותעתוע . הן עבור אנסמבל "אורקל" והן עבור אגבריה-גורני נברא בקורפוס כריסטי שלפניכם יקום טקסטואלי בצורת מחשבה פשוטה המשולה לאשליה, או שאפשר לומר שהם נושאים אופי של הזיה מודעת לעצמה ומתקבלים באמונה ביחס לנוכחות היש שהם מחוללים במדומיין השפה ; חיים שלמים המדומים ליש מגיחים לקראתנו, חולפים במדומיין-שפה . במקרה זה ריתקה אותי במיוחד דמותה של לילה, אשר אגבריה-גורני עיבו את דמותה ביחס לנפח שתפסה דמותה במחזה המקורי של מונדי, שכן לילה זו היא דמות חצי-חצי - חצי ערבייה חצי יהודייה, ועל כן מגלמת את המצב הסכיזופרני של הזהות במרחב הלבנט, אבל מקרינה הלאה מגופה ביחס לשאלת הסכיזופרניה בתרבות במובן הדלזיאני, כפי שנוסח ב"אנטי-אדיפוס" שלו, בהקשר של פעולה ביקורתית-אופקית בתרבות אשר ממקמת את ההבדל כהוְדֵל בשוליים הפנימיים של המסמן . במובן הזה "קורפוס כריסטי" שאני מציע לא רק מקיים יחסי כפילות מוּבְנים בין גוף לטקסט, הוא גם מוטל כמושג נוצרי למהדרין על הטקסט היהודי, וכמוהו גם על היחסים בין יהדות לאסלאם ; כלומר המכונה הסכיזופרנית בשפה אמורה לעבוד באופקיות לימינלית-הוְדֵלית עם הסיבוך של שלוש הדתות המונותיאיסטיות ביחס למרחב הקדוש בתיווך הטקסט הקדוש, כל דת והפיתול שלה עם / ביחס ל"קורפוס" . הסכיזופרניה הזאת עשויה להסביר גם את הצימוד המוזר על פניו שממנו עשוי הספר : מצד אחד עיסוק בטרגדיה היוונית שאותה אני מבקש להבין כדרמה דתית ; מצד אחר עיסוק בקולנוע ישראלי- פלסטיני . הקשר הזה נוצר בין השאר באמצעות מזמורי הקינה
|
|