|
|
עמוד:9
9 קורפוס כריסטי קשה לדעת מה מכמיר לב יותר - אב שמחליט להקריב את בתו למען הצלחת המלחמה או אֵם אשר בלית ברירה מתכנסת בצער אל תוך שתיקתה ומקבלת את הדין, שכן התמונה אינה אומרת דבר על מחאה . אולי בשל כך, אולי בשל הממד הפסיבי שלה - למעט איפיגניה, אשר בכל זאת נדמית כמי שמתקוממת בנואשות מבטה המופנה לאלת הציד ארטמיס שמעופפת קלת גוף במרומים - התמונה הזאת מהדהדת בראש, תובעת בעלות על אופן ההכרה, מעוררת לפעולה, מניעה מילים אשר מוליכות זיכרון עיוור ששוכן סמוך למודע . אבל באופן פרדוקסלי, רק עכשיו אני מתבונן בתמונה, רק משנשלמה מלאכת כתיבת הספר אני יכול להבחין בדרמה, שוב לא לחלוף על פניה בקהות חושים . שמא עד עכשיו רק נספגה בי, שמא עד עכשיו רק עמלה להטביע בי את חותמה הדהוי . בהתאם לכך, פרק 3 בספר מוקדש להתבוננות רגשית-אמפתית בהמחזה של "איפיגניה" ( על ידי אנסמבל "אורקל", המורכב מחמש שחקניות רבות עוצמה שמנהיגות את המחזה ) , כפי שזכיתי לראותה לפני כמה שנים בבית הבד ביפו . לא יכולתי אז שלא להשתאות לנוכח איפיגניה רחוקה ופראית שרשפה לכל עבר מילות עשן שנמלטו מפיה בעל כורחה ( "אני בת קליטמנסטרה, איפיגניה . ליד האוריפוס, שבסופות שוצף ומערבל את שחור הים, אבי זבח אותי עבור הלנה, כך מאמינים" ) , איפיגניה-ישועית גרוּמת בשר שניצבה לפחות חצי שעה על במה קטנה, מוגבהת מעם, בזמן שגופה הנערי ממוסמר לצלב . במובן הזה איפיגניה של אנסמבל "אורקל" לכדה עבורי במעין חזיון תעתועים פירנדלי את מה שאני מכנה בספר הזה "קורפוס כריסטי", בהוראתו הכפולה - הקורפוס במובנו כגוף, הגוף הקדוש של ישו ( גם גוף הכנסייה ) , ולצד זאת קורפוס במובנו כטקסט, הטקסט הקדוש, הווה אומר "הגוף-טקסט הקדוש" ( של ישו ) , ומכאן ואילך מוסטים הדברים בתנועת השאלה לממדים אחרים של המסמן שאותו אני מבקש להפקיע מההקשר הנוצרי-לקסיקלי הצר, שלא לומר הטעון, וכך בין השאר לפתוח
|
|