|
|
עמוד:9
מבוא 9 האמונה במותו של המשיח כמוות מכפר על חטאי האנושות וכשיאה של תוכנית הגאולה האלוהית, היא מאבני היסוד של ההשקפה הנוצרית . שלבי התפתחותה של אמונה זו נדונים בפרק השלישי . אם בבשורות הסינופטיות נתפס מותו של ישוע כמקביל למות המרטירים היהודים לפניו, ואינו עומד בסתירה לפולחן הקורבנות במקדש, הרי שבבשורה על פי יוחנן כבר נרמז שמותו מהווה תחליף לקורבן הכפרה, בזיקה לסיפור העקדה . הן יוחנן והן פאולוס מתמקדים, בחשיבתם על מות ישוע, בפן האישי של הפעולה הגואלת, וייתכן שיש בכך ביטוי לאכזבה מהתקווה לחזרתו של המשיח ולקץ הקרוב, אכזבה שהייתה כנראה נחלתם של חסידי ישוע לקראת סוף המאה הראשונה . באיגרת אל העברים, לעומת זאת, ניכרת לראשונה גישה פולמוסית מובהקת כלפי פולחן הקורבנות במקדש — וזאת בעקבות הדגש המכונן על ישוע לא רק כקורבן אלא גם ככוהן עליון נצחי, מעין מלכיצדק שני, המשרת בקודש במקדש השמימי . בספר חזון יוחנן, לקראת סוף המאה, חוזרת עם זאת התקווה להקמתו מחדש של מרכז הקדושה הארצי בחיבור למקורו השמימי, בהתאמה להתפתחות הרעיון הרואה במשיח את שה האלוהים לעולה . על כן בירושלים החדשה היורדת מן השמים כבר אין מקדש . לימים נתפס רעיון הקורבן המכפר של ישוע כבעייתי מבחינה תאולוגית והוצעו לכך פתרונות שונים . ההשקפה הנוצרית הקדומה קיבלה את ניסוחה הנודע בוועידה שכינס קונסטנטינוס, הקיסר הנוצרי הראשון, בניקאה ( Nicaea , כיום איזניק בטורקיה ) , בשנת ,325 בהצהרת עיקרי האמונה ( הקרדו ) , שהניחה את היסודות לאחדות תאולוגית בעולם הנוצרי המפוצל . אולם אמונות היסוד הכלולות בנוסח תמציתי זה הינן לאמיתו של דבר פרי התפתחות ממושכת ודיאלקטית של המחשבה התאולוגית במשך כשלוש מאות שנה . נפתוליה העיקריים של התפתחות זו בין קצוות מנוגדים של עמדות ותפיסות, והמתח ביניהן, עיצבו בסופו של דבר את הפשרות שאימצה הכנסייה, והם מתוארים בפרק הרביעי . קבוצות נוצריות שונות הפיצו, במהלך המאה השנייה ואילך, תורות גאולה, שהציבו בראש מעייניהן את ה'גנוסיס' ( ידיעה ביוונית ) , דהיינו, ידיעת האל הטרנסצנדנטי, או היכרות עמו . ידיעה כזו מקיפה את כל מה ששייך לתחום האלוהי, האל העליון, שלשלת ההאצלות ומה שעתיד להיווצר מהן, הקוסמוגוניה, דמותו של המשיח הגואל וגאולת האדם . המושא האולטימטיבי של הגנוסיס הוא אפוא האל, וידיעת האל מחוללת בנפש האדם שינוי עמוק
|
|