|
|
עמוד:9
9 | רתח דתפ באותם ימים של ראשית המילניום הייתי סטודנט באוניברסיטה העברית במסלול המאתגר של פיזיקה, מתמטיקה ומדעי המחשב בתוכנית אמירים . אחד הקורסים הקשים ביותר בתוכנית הלימודים היה הקורס בפונקציות מרוכבות ; קורס קשה בדיוק כמו שהוא נשמע, אולי אפילו קצת יותר . ישבתי עם עוד 500 סטודנטים בבחינה המסכמת באולם המרכזי, הסתכלתי על דף הבחינה והבנתי שאני — יחד עם שאר הסטודנטים — בבעיה . היו במבחן שלוש שאלות . שתי שאלות היו סבירות, אבל השאלה השלישית הייתה סבוכה במיוחד, כמעט בלתי פתירה . התברר לאחר מעשה שהיא הייתה נושא עבודת הדוקטור של המרצה, שחשב מסיבותיו שלו שהגיוני להשתמש בה כשאלה מסכמת בקורס לתואר ראשון . הלחץ עלה, נשמעו תלונות מכל כיוון, אבל לבחינה יש זמן מדוד שאין לחרוג ממנו, לשעון אין רחמים ומחוגיו ממשיכים לנוע . עוברת שעה, עוברות שעתיים, עוברות ארבע שעות והתרגיל לא נפתר . סטודנטים מיואשים החלו לצאת מהאולם . בסוף מצאתי את עצמי יושב באולם הגדול יחד עם עוד שלושה נבחנים, ועשר דקות לפני תום הזמן החוקי הצלחתי לפתור את השאלה, הגשתי את דפי הבחינה ויצאתי החוצה . בחוץ, על הדשא של קמפוס גבעת רם, חיכו לי כל החברים והחברות והתגודדו סביבי . השאלה הראשונה שהם שאלו הייתה ברורה : איך פתרת את השאלה השלישית ? מה הפתרון ? שיתפתי אותם בפתרון היצירתי שמצאתי . אגב, שבוע לאחר מכן עקצתי את המרצה בתור בקפיטריה : ״על זה השקעת חמש שנים של דוקטורט ? חמש שעות הספיקו לי״ . אבל השאלה השנייה שלהם היא החשובה כאן . השאלה השנייה שעניינה את חבריי ללימודים הייתה "למה" . למה ישבתי במשך חמש שעות וחשבתי שאצליח לפתור שאלה בלתי פתירה ? מה הדבר שגרם לי להאמין שאצליח ? התשובה שלי לשאלה הזאת הייתה מה שמנחה אותי מאז ועד היום . סיפרתי להם שבשעות המאתגרות האלה, כשאני יושב מול דפי הבחינה ומול השאלה הסבוכה,
|
|