|
|
עמוד:14
[ 14 ] לנו שהתזוזה שלנו הייתה קשורה בהקמת הגדוד הרביעי שיוספל׳ה ארגן אותו, ושאחת מפלוגותיו, פלוגה ז׳, הייתה זו שלנו — הפלוגה של פוזה . זזנו אם כן למחרת, וכשהגענו לתל-אביב, אמרו לנו שאנו עולים מיד לירושלים והוסיפו : מי שחולה לא עולה . לי היה ברור — אני נוסעת לירושלים ! יצאנו בשיירה ענקית . לא הייתה הרגשה של פחד — אם אמות או אחיה, אבל הייתה מועקה קשה . אני זוכרת שעצרנו לחניית לילה בחולדה . ישַנו על האדמה בחורשת אקליפטוסים . היה חורף, היה קר וירד גשם . היו לנו שינלים, השִׁינֶלים * הארוכים האלה, הכבדים . הם נספגו בגשם והעבירו לחות וקור והסטן המוחבא שבפנים הוסיף גם הוא קור וצמרמורת . את סיפורה של אותה השיירה ואיך נתקענו עם המשוריינים — לא אספר . על כך סוּפר הרבה . אעבור ישר ליעד שאליו הגענו — קרית-ענבים . הגענו ל״בית פפרמן״, ופתאום הרגשנו כולנו שאנחנו בעולם אחר . היה אתנו בני מרשק ועוד באותו ערב הוא נשא את הנאום שלו על ירושלים, על מה שיקרה אם תהיה במצור וברעב, על מקומה במפת המדינה, על מקומה בחלום ובתקוות העם היהודי, והעיקר — על התפקיד הישיר שלנו על אם הדרך אליה . מה הרגשנו ? הרבה דברים, אבל מה * שִׁינֶלים — סגיני הצבא הארוכים .
|
|