|
|
עמוד:11
[ 11 ] את הנשק זרק משה ממעלה ההר — לוואדי . האנגלים שלטו אז בארץ ואסור היה ללכת עם נשק, ומשה לא רצה להסתבך . היינו ארבעים ילדים — שתי כיתות ט׳, עם משה ועם דרורה המטפלת . לאחר שהערבים נסוגו, אמר לנו משה : ״אתם רואים את ההר הגבוה ממול ? שם למעלה — פקיעין, ואנחנו עולים ישר לשם״ . אני הייתי חלשה ורזה, באמת לא גיבורה . הסתכלתי על המעלה התלול וחשבתי : איך אטפס על ההר הזה ? מה שאני זוכרת, שהייתי בין הראשונות למעלה . איך ? — אינני יודעת . אולי כשצריך — באים לי הכוחות . כשהגענו בלילה לפקיעין, היינו בטוחים שנחזור בבוקר לעין-חרוד . אבל משה אמר : ״מה פתאום ? ״ והטיול נמשך . אני אז בדרך קיבלתי התקפה ראשונה של אסטמה, אבל את הטיול גמרתי . פתחתי את הסיפור שלי על הפלמ״ח דווקא בסיפור הזה על טיול כיתה ט׳ עם משה . בטיול ההוא היו רבים מאוד שלאחר מכן היו לפלמ״חניקים . אני נזכרת שאחרי שנים, בערב זיכרון למשה, אמר יוספל׳ה טבנקין, שאחד מאבות הפלמ״ח הראשונים — היה משה כרמי, ואני מסכימה אתו . אישית, הסיפור הזה של הטיול חשוב, כי הוא מַפְתֵּחַלְמַה שקרה לי אחר-כך, וגם לדרך בה התגייסתי לפלמ״ח . בעצם עוד לפני שסיימנו את בית הספר, כבר היו בני כיתתי שותפים למבצעים . במבצעי ״חומה ומגדל״ ברחנו מבית הספר והיינו עם הבונים, וב״ליל הגשרים״ כשהיינו בכיתה
|
|