|
|
עמוד:10
10 | השתכנות מתקנת דין ואף להמשיך הלאה ללימודי משפטים מתקדמים . בית קטן, מציאות גדולה . בילדותי, לא הבנתי שהבית שגדלתי בו איננו שלנו ושמציאות חייהן העגומה של מי שיהיו מרבית מלקוחותיי, דיירות ודיירי הדיור הציבורי, היא במידה מסוימת גם מנת חלקי . כמוהן, אני בתן של האמהות והאבות שהובאו לישראל מצפון אפריקה ושוכנו בדירות ציבוריות ביישובי הספר, עיירות הפיתוח והשכונות בשולי הערים . כמוהן, גם אני נאלצתי להצטופף יחד עם ששת אחיותיי ואחיי בדירת שני חדרים קטנה בת 67 מ״ר . אולם הוריי, כנגד כל הסיכויים ולמרות הגזענות הממסדית נגדן / ם, שרדו את המעגל האכזרי של הדיור הציבורי ועברו להתגורר בשכונה יוקרתית ואשכנזית יחסית באשדוד, ושלחו אותנו לבתי ספר טובים ולחוגים יקרים . וכך אני יכולה להתיר לעצמי את מה שהרבה מלקוחותיי המזרחיות לא יכולות לאפשר לעצמן : לחלום . לחלום על חיים טובים יותר . אני והן צאצאיות של אותה היסטוריה מדכאת, אך הן נותרו ״שם״ ואני כביכול הצלחתי לחדור ל״כאן״ הישראלי, הגם שנותרתי בשוליים . היעדרו המכוון של הבית הקטן מחייהן של נשים אלה הוא הנושא של ספר זה . תחושת תלישות עמוקה היא גם מה שהניעה אותי כול חיי לחפש בית : פיזי, רגשי, אידיאולוגי, אקדמי, אינטלקטואלי . לחפש מקום שבו אוכל לחוש שלמה ובעלת שורשים הנטועים עמוק . במרוקו, שבה אני חיה עם בני, אני בבית . מאחורי ספר זה עומד סיפור על חיפוש אחר בית, אחר שייכות . הספר הזה הוא יותר מהישג אקדמי בעבורי ותחילתו איננה בעבודת התזה שלי ואף לא בייצוג של נשים מזרחיות בדיור הציבורי . הספר הזה הוא מסע ומשא של חיפוש אחר שורשים ותחילתו לפני 2,500 שנים, עת הגיעו ראשונות / י היהודיות / ים למרוקו, מחפשות / ים בית חדש במה שנתפס אז כגלות, דרך לקיחתן / ם עם היווסדה של ישראל אל השיכונים והבטון והחלומות על בית ושייכות שנגזלו על ידי הממסד האשכנזי ; דרך פינוי של נשים מזרחיות, לרוב מרוקאיות יהודיות, מדירות הדיור הציבורי ; דרך תפיסת חזקה על הנרטיב שהדיר מזרחיות לשוליים ; דרך כתיבת עבודת התזה לתואר השני שלי ; דרך החיפוש שלי אחר בית מחוץ לישראל, בין כותלי
|
|