|
|
עמוד:13
הקחמת המחקר למהחמרת מד 19 | 13 יש כמה דרכים נפוצות לתאר את הניכור או להצביע עליו — כולן נמצאות בספרות המערב, לפחות מאז המרד השמרני נגד הרציונליזם בתחילת המאה ה- 19 . אצביע עליהן בקצרה . ראוי לציינן אף כי, כפי שאסביר, אינני רואה אותן כמרכזיות לענייננו . ראשון בהן הוא הניכור מן העבר . האדם, כך נֶאמר, הוא ברייה המחברת את הזמנים : העבר והעתיד חשובים בתחושת הזהות הטבעית שלו לא פחות מההווה . אם הרסתם את תחושת העבר שלו, ניתקתם את שורשיו הרוחניים, והותרתם אותו עם הבהוב ההווה אך ללא שום סיכוי לעתיד בר-קיימא . בתקופתנו, כפי שמרבים לומר לנו, העבר וההווה הם לא רק קטגוריות נפרדות, אלא, בחייהם של אנשים רבים והולכים, שתי מהויות שאין ביניהן רציפות ; ויש מהם, ואין הם מעטים, המחפשים מנוס מעברם . יש אומרים שניתוק זה הוא תוצאה בלתי-נמנעת של הדמוקרטיה העממית ; עבר מבוסס- מעמדות אינו דבר קל להכלה בשביל השוויונאי . יהיה הגורם אשר יהיה, אובדן תחושת העבר הוא עניין חשוב, אפילו בשביל למרוד בעבר . איך תיתכן רוח יצירתית של מרד נעורים באין מה שיזין אותה לבד מהמרדנות עצמה ? עוד סוג של ניכור הוא הניכור מהמקום ומהטבע . בחברות רבות, ולפרקי זמן ארוכים, זיהו אנשים את עצמם על פי המקום שבו נולדו ואשר בו היכו שורשים . טופסי הרשמה לבתי ספר ומועמדות לעבודה עוד נחזים כמתעניינים במקום הלידה, אך זה עניין רשמי וחסר שימוש שייעלם בוודאי כפי שנעלמו הגזע והדת — תכונות מזהות אשר גם הן נתפסו אי-אז כצייני זהות מרכזיים . לנוכח השחיקה האיטית של האזור והמקום בתרבות ההמונים העכשווית, תחת צמד ההשפעות של הלאומיות ושל הכלכלנות ( אקונומיזם ) , אין זה משנה כל כך מאין אדם בא — כלומר, מבחינה עסקית ופוליטית . מבחינה פסיכולוגית עניין זה עשוי להיות חשוב, שכן קטיעתה של תחושת המקום היא מעשה בלתי-נסלח כלפי רצונו של אדם לזהות את עצמו בפני עצמו ובפני אחרים . נֶאמר שבידודנו הגובר מן הטבע בידי הטכנולוגיה — מחום ומקור, מעונות השנה, מהכוכבים בשמי הלילה ומהנוף כולו — גם הוא
|
|