|
עמוד:10
עוזי רבי 10 תקפים עוד בהבנת התשבץ המזרח – תיכוני . חמשת פרקי הספר מציעים אפוא עיון מחודש במפת המזרח התיכון על היבטיה הטריטוריאליים, דמוגרפיים, תרבותיים, חברתיים ופוליטיים . הפרק הראשון - "עריצותה של המהפכה" - דן בגלי המחאה ששטפו את המרחב הערבי בשלהי 2010 וזכו לכינוי "האביב הערבי" . הדיון בפרק זה מצביע על הממדים שנוצקו לתרבות הפוליטית בעידן המחאה . מנגנוני מדינת המשטרה שניצבו לימין המשטר במאה ה – 20 והאריכו את תוחלת חייו התקשו להתמודד עם אתגרי השעה . ציבור מרושת הציג בפני המדינה הריכוזית אתגרים חדשים, הפקיע נתח מכוחם של שליטים ויצר נוף פוליטי חדש המותיר מקום רב לחקירה ולדרישה . באירועי "האביב" הייתה שזורה גם "מהפכת הציפיות העולות", שהבהירה כי כיכרות הכרך הערבי לא היו במה לאפיזודה חולפת, וכי מפגינים ייטו להתקבץ בהן בשנית באם יתחוור להם כי נותרו עם "אותה הגברת בשינוי אדרת" . הדיון מחדד את ההבדלים בין מדינות כמו תוניסיה ומצרים, מדינות בעלות אוכלוסייה הומוגנית שלא סבלו משסעים חברתיים עמוקים או מיריבויות בין קבוצות אתניות יריבות, לבין מדינות כמו לוב, תימן וסוריה, שבהן גלשו האירועים לנתיבי הפסיפס העדתי – דתי וקרעו את רקמת המדינה שהפכה לזירה מדממת של מלחמת אזרחים . הפרק השני - על מדינות ושברן : אנטומיה של מדינות כושלות - דן בסיפור קריסתן של מדינות לאום כעיראק, סוריה, לוב ותימן, שחוו העמקה מחודשת של חתכי קונפליקט דתיים – שבטיים . מלחמות האזרחים שניטשו בהן הציגו תמונת רקע המדגישה כי במזרח התיכון זהויות קדם – מדינתיות - עדות, שבטים, מיעוטים דתיים ואתניים ומבנים אקולוגיים - עמידות וחסינות לאין ערוך מזהויות לאומיות . היה זה גם סיפור דעיכתן של אידאות מהפכניות ערביות וניצחונן של הזיקות המסורתיות ושל הדפוסים הטרום –
|
|