|
|
עמוד:14
14 נגמר כשאני עדיין נוהגת בשכונת תלפיות בירושלים, חמש דקות מהעבודה וארבעים וחמש דקות מהבית . ארבעים וחמש דקות של פקקים שהופכות להיות ארבעים וחמש דקות של תשוקה לעוד סוכר, של ייסורי אשמה וחרטה שמגיעים מיד לאחר הביס האחרון . בדיוק כשם שקרונות הרכבת תמיד יגיעו לאחר הקטר, והחורף תמיד יגיע אחרי הסתיו, כך שוב מתנפצת האשליה שהמאפה יקל על הפקק . ולא רק שהוא אינו מקל . עכשיו החרטה והביקורת העצמית ממלאות את הלב ומאיימות לחנוק, והנסיעה רק קשה יותר וארוכה . זו הטרגדיה . האוכל שנועד להקל על המצוקה, רק מגדיל אותה . וכשגוברת המצוקה עולה הכמיהה לעוד נחמה, ששולחת לעוד אכילה שמשמינה ומגבירה בתורה את המצוקה . המעגל חוזר על עצמו . שוב ושוב ושוב . יום אחרי יום . שנה אחרי שנה . כי בכל יום המוח המכור שוב ינצח בנוק-אאוט . לפעמים הצלחתי להחזיק לתקופת מה בדיאטה כזו או אחרת . השקילות השבועיות, התפריט המסודר, ההצלחה שנתנה איזשהו כוח להתאפק . אולי איזה אירוע חשוב באופק נתן גם הוא מוטיבציה . כמו המון נשים אחרות גם אני ירדתי בקריירת הדיאטות המפוארת שלי עשרות רבות מאוד של קילוגרמים ( אם לא מאות ) , רק שהם תמיד היו אותם הקילוגרמים, שוב ושוב, בנדנדה אינסופית . בעולם שבו במוקד התהליך עומדת השקילה והמטרה היא ירידה במשקל, כל הצלחה היא קצרת טווח . במוקדם או במאוחר מגיע המחזור עם ההשתוללות ההורמונלית שהוא מביא עמו, או ריב עם הבוס או הבעל, או משבר שמטלטל את עולמנו כמו מגפת הקורונה, או נסיעה לחו"ל, או חג, כל אותם אירועי חיים ששוברים את כוח הרצון שהחזיק לטווח קצר ומניעים את רכבת
|
|