|
|
עמוד:12
12 מתלבשת . הגיע תור המראה לחרוץ גורלות . בקושי מעיפה בה מבט . מה שאני לא רואה הרי לא קיים . לפעמים נעמדת ובוחנת . כמובן בפרופיל, התנוחה "האהובה" עליי, שבה אפשר לחזות בבטן השנואה הרבה יותר טוב, ואז לסנן איזו קללה או מילה פוגענית לעברה . התיאור הזה כאילו נלקח מאיזו סצנה מקומדיה רומנטית, קלילה ומצחיקה, עם סוף טוב . איזו ברידג'ט ג'ונס כזו, קלמזית ומתוקה, שמזיזה את המשקל ממקום למקום ומשליכה בגדים על המיטה בניסיון למצוא משהו מתאים, ובסוף, למרות הכול, זוכה בגבר החתיך והמוצלח שבו היא מאוהבת . אבל הסצנה שתיארתי אינה חלק מקומדיה . היא הייתה חלק בלתי נפרד מהדרמה של חיי . היא גרמה לי להתחיל כל יום בתסכול עמוק . באמירות קשות שהפניתי כלפי עצמי . בתחושת חוסר אונים, פגימוּת וייאוש . ומובן שכל הרגשות הללו רק דחקו במוחי המכור לחפש הקלה מתוקה . וכך, כבר בדרך לעבודה מביתי במודיעין למרפאת בריאות הנפש בירושלים נהגתי לעצור בתחנת הדלק, לקנות קפה ולהתפתות גם למאפה קינמון קטן, שימתיק קצת את היום שהשקילה והמראָה הפכו לקשה ומתסכל . ברור לכולנו שזה שיגעון להיות מבואסת מכך שהשמנתי ואז לקנות מאפה כדי לא להרגיש את הבאסה שנגרמה מאכילת יתר החברים שלו, המאפים הקודמים, אבל ככה נראית אכילה רגשית . וכך עובדת התמכרות . ואכילה רגשית היא התמכרות . המוח המכור אכן אינו רציונלי בעליל . לא אכפת לו שאני רוצה לרזות . לא מזיז לו את קצה הציפורן . בטח ובטח שלא אכפת לו מבריאות, ועוד פחות אכפת לו ממטרות ארוכות טווח כמו העובדה שאני רוצה לחיות בגוף בריא, שיהיו לי כוחות
|
|